אישה צעירה עם 3 ילדים
קטנים מנסה לעבור ואינה מצליחה, ראו נספח למטה

5:00
בחוץ מחכים כ 80 אנשים לפני הקרוסלה היחידה הפתוחה. בפנים פתוחים 3 מעברי בידוק בידוק. בערך 120 אנשים עומדים שם בתור בשלושת המעברים.
בכל  דקת מזרימים כ-100 אנשים לבידוק. בפנים יש עומס אך בחוץ כמעט אין תור. אנשים נכנסים למעבר של הקרוסלה השנייה – אך היא איננה נפתחת. החייל צועק בעברית שהמעבר האמצעי לא פועל. אך אנשים חדשים בכל זאת נכנסים אליו כל הזמן ואז צועקים כשהוא נשאר סגור. החייל צועק בערבית.

5:30
עדיין אין תור ארוך בסככה. במעברי הבידוק מחכים כ-120 אנשים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 240 אנשים.
בינתיים נפתח עוד מעבר בידוק – 4 מתוך 5. אנשים שואלים מדוע הקרוסלה במעבר השלישי איננה נפתחת, הרי רק הקרוסלה השנייה תקועה. עיינה מתקשרת ודי מיד, אולי בגלל הצעקות ואולי בגלל הטלפון, נפתח גם המעבר השלישי. אני עומדת צמוד למעבר השלישי וזוכה להרעלת ניקוטין חריפה. עשרות זרזירים מתיישבים על חוד הברזלים ועל גדר התיל ומשוחחים ביניהם בקולות עליזים. כל יתר הנוכחים קופאים מקור ושותקים. הפועלים משחילים את שקיות האוכל דרך הסורגים כדי שלא ימעכו בזמן תזוזת הטורים קדימה.

6:00
עכשיו כבר יש תור ארוך מאוד המגיע עד מגרש החניה, לפני שתי הקרוסלות הפתוחות. כ-120 מחכים בתור + 80 לפני השער ההומניטארי שעדיין לא נפתח. אנשים הופכים להיות יותר ויותר עצבנים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 260 אנשים.

החלפת משמרות ופתיחת מעבר הבידוק החמישי. המחסום עובד עתה במלוא התפוקה אף שהמעבר ההומניטארי עדיין לא נפתח. בשעה 6:15 עיינה מתקשרת לקו ההומניטארי ומדווחת על כ-100 ממתינים לפני השער ההומניטארי. קצינה מגיעה לרחבה ובשעה 6:25 השער נפתח ו 140 ממתינים עברו בבת אחת. כמחצית מהממתינים אינם נראים כמקרים הומניטאריים אך אין בדיקת מסמכים וכולם נכנסים.

6:30
בתור מחכים 120 אנשים ועוד 50 ליד השער ההומניטארי. 500 אנשים עברו נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה. בפנים הרחבה עמוסה ודחוסה.
שני גברים שהגיעו עברו תוך 45 דקות. האחד משעה 5:45-6:30 והשני 6:15-7:00.

7:00
התור הצטמצם. 325 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
נשים וילדים רצים הלוך ושוב בין התור הרגיל לתור ההומניטארי, כיוון שאינם יודעים אם ההומניטארי יפתח בשנית. הדבר גורם לאיבוד זמן רב ולבלבול.

7:30
כמעט ריק בחוץ. 300 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
אנג'לה, המתנדבת האקומנית, נכנסה לתור בסככה בשעה 7:15 ויצאה מהבידוק רק בשעה 8:05,  סה"כ 50 דקות, וזאת בשעה שכבר לא היה בכלל לחץ.
7:45
עזבנו את המחסום דרך מעבר הרכבים – זחלנו בתור במשך 10 דקות עד סיום הבידוק.

———————————————————————–
נספח: האם ושלושת בניה
כפי שדיווחנו לעיל היה זה בוקר לא עמוס במיוחד במחסום קלנדיה. מרבית האנשים הצליחו לעבור את המחסום תוך 30-45 דקות, גם בזמנים היותר עמוסים של הבוקר.
לא כך היה גורלה של אם ושלושה  בניה הצעירים. הם בילו במחסום כשעה וחצי.
ראינו אותם לראשונה מעט לפני השעה 7:00, כאשר המעבר ההומניטארי היה ריק וסגור, עומדים במרכז התור הארוך, המתפתל מהחניה ועד לקרוסלות. במקרה, היא בחרה לעמוד לפני הקרוסלה המרוחקת, דבר שבדיעבד, רק הוסיף לזמן ההמתנה.

שלושת הבנים שבו את ליבנו. הם היו בערך בגילאים  3-4-5, נעימים למראה, לבושים בסוודרים זהים, מסתובבים כל הזמן סביב האם שהייתה צריכה לוודא ללא הרף שלא יצאו מטווח הראייה ובו זמנית גם לשמור על מקומה בתור.

נזכרתי איך, לפני שנים רבות, הייתי יוצאת עם שני בני הראשונים, כשהיו בני 3-4. גם הן היו תמיד לבושים בלבוש זהה, מתוך גאווה אמהית או מתוך כוונה שלא ליצור קנאה (למה לו קנית חדש ואני מקבל את הישן שלו…). כל הזמן הייתי במתח, מנסה לשמור על הילדים שלא יאבדו, שלא יפגעו… הייתי חוזרת מהיציאות הללו עם כאב ראש מטריף ואני הרי לא עמדתי בתור במחסומים. ניתן היה לזהות, מבעד לשלווה שהאם הפגינה, איך היא באמת מרגישה, מייחלת להיפטר כבר מהסיוט, להגיע לצד השני.

הבן הבכור, כדרכם של בכורים, לקח אחריות. הוא שמר מקרוב על הצעיר שהיה נועז וניסה לבדר עצמו בקפיצות ובסיבובים שהיו עשויים לסכנו בתוך ההמון שבמחסום. הבן האמצעי נהג כשד משחת. הוא לא נח לשנייה. מתרוצץ סביב, מגיח מבין רגלי המבוגרים, עם חיוך של מלאך אלוהי ושובבות של מלאך חבלה.
אחד הבנים הרים עטיפה מהרצפה. האם, בתוך כל הדוחק והלכלוך, לא ויתרה על תפקיד המחנכת. היא הובילה אותו אל פח האשפה, מכוונת את ידו, כדי שיזרוק את הזבל היכן שצריך. הערצתי את האם הצעירה.

לפתע נפתח המעבר ההומניטארי. האם נחפזה, כששלושת הבנים מדדים בעקבותיה, בדרך עמוסת הגברים, לכיוון המעבר. אך עד שהגיעה, החיילים כבר סגרו את השער ונכנסו לחדר הבקרה.
הפעם היא הצטרפה לתור שלפני הקרוסלה הראשונה, כדי שתוכל לרוץ מהר יותר אם השער ההומניטארי ייפתח. ראינו אותה ואת הבנים עומדים בשקט במעבר הצר, המגודר. עיינה, שהזדעזעה ממראה הילדים הקטנים מבעד לסורגים דמויי בית סוהר, ביקשה מהאם רשות לצלם את הבנים שנתלו בידיהם על הסורגים, מחייכים אלינו בעליזות. נראה שעבורם חווית המחסום הייתה אירוע מרנין, שובר שגרה.

בערך בשעה 7:30 עברו האם ושלושת הבנים את הקרוסלה והצטרפו לתור במעבר הבידוק מספר 3. לשם הגיעה גם אנג'לה, המתנדבת האקומנית.
המזל הרע המשיך לרדוף את האם ושלושת הבנים. בעוד ארבעת מעברי הבידוק האחרים פועלים כסדרם, התברר לאחר זמן מה, שהתור במעבר הבידוק מספר 3 בכלל לא זז. הקרוסלה נשארה סגורה לפחות במשך 25 הדקות הבאות בהן אנג'לה עמדה שם, יחד עם האשה הצעירה ושלושת הבנים הקטנים.

(להבהרה: לא קל לזהות שער תקוע. הקרוסלה מסתובבת רק בכל כמה דקות ומי שכבר נמצא בפנים לא יכול להשוות את קצב ההתקדמות שלו לעומת הקצב של התור במעברים האחרים. כל מעבר מופרד פיזית מהאחרים על ידי קירות וחלונות).

הגברים קידמו את האם ובניה ישר לראש התור וקראו לאנג'לה לעבור קדימה, לברר מדוע הקרוסלה לא פועלת.

על כולם עבר בוקר ארוך ומתיש. מספר גברים התחילו לצעוק ולהכות על הברזלים. החיילת יצאה מחדרון הבידוק, הסתכלה, סביר להניח שראתה את האם ושלושת הבנים שבראש התור, אך היא הסתובבה וחזרה לחדרון מבלי לספק מידע ביחס למעבר התקוע.

רק אז עזבו המתנדבת יחד עם האם את מעבר 3 ותוך זמן קצר יצאו, דרך מעבר אחר, אל אור השמש הסתווית שהציפה אותם בצד האחר של המחסום.

כמה אחרת יכול היה הכול להיות אלמלא המלחמה, אלמלא הכיבוש, אלמלא ההפרדה – אנחנו והם.