קלנדיה, יום ו’ 10.8.12, בוקר
יום השישי הרביעי לרמדאן
הריטואל במחסום קלנדיה בימי השישי לחודש הרמדאן מזכיר את זה של המלחמה הגדולה שבה עם שקיעת השמש היו שוככים הקרבות ומתחדשים בזריחה.
במחסום קלנדיה, בכל יום שישי המחנות שבים לעמוד אלו מול אלו משני עברי החסימות , מזריחה עד שעת התפילה, פלסטינים חמושים בשטיחי תפילה מול חיילים חמושים ברובים ורימונים.
החוקים והכללים קבועים. השוני ניכר רק במספר המתדפקים על השערים, ברמת הקול ובטון הדיבור.
פחות משפטים של: "חג שמח… בבקשה… מצטער אבל…"
ויותר ובעיקר: "עוף לי מהעיניים… יאללה… 'סתלק… הביתה אמרתי!…"
פחות:"זה בסדר שאתן עומדות פה… מותר לכן… אתן יכולות לצלם הכול…"
ויותר ובעיקר: "תתרחקו… אל תעמדו פה… אתן מפרות את ההסכם בין הפיקוד הבכיר לווטש…".
בכל נקודות המגע כמו הוסרו מסכות מראית העין ותחושות האמת עלו אל פני השטח.
הסיפור הכללי משתקף מבעד לסיפורם של הפרטים ואותם יש לתעד:
את הדברים שאמר ערפאת בדם לבו וכלשונם:
"היום הוא יום קדוש, משהו רוחני. למה הם משפילים אותי ככה?… שעתיים שאני עומד, עשר פעמים הם בודקים אותי, עוד פעם ועוד פעם, כל אחד אומר: תראה את האישור שלך… תראה את האישור שלך… אני איש של שלום. אני פעיל של שלום. אני לא יכול יותר עם ההשפלה הזאת!"
על האישה שעברה עם שני ילדיה וכשהייתה בתוך המתחם, בטוחה שהדרך לאל-אקצה פתוחה, עצר אותה חייל שהבחין שהאישה "הוליכה שולל את הצבא", שהגדול מבניה בכלל עבר את הגיל המותר(12). האם נתפסה בקלקלתה וסולקה בבושת פנים עם ילדיה מבעד לדלת המסתובבת המגדרית, זו שנועדה לנשים.
על המשפחה שהגיעה מרחוק: אב אם ושני ילדיהם הקטנים, שיצאו מביתם בידיעה שהכול בסדר, שהם עומדים בחוקי הרמדאן. האב, שטרם מלאו ארבעים שנותיו הצטייד מבעוד מועד באישור תפילה, האם ארזה כל שנחוץ לבילוי היום בירושלים, אלא שבחפזונה שכחה להכניס לתיקה את תעודת הזיהוי של בעלה. האיש הצעיר ניסה לדבר על לב חיילים וקצינים, הציג את הנייר שהונפק לו מידיי הרשויות, הציג את אשתו ובניו… לאחר דין ודברים תחנונים ובקשות – שבו בני המשפחה על עקבותיהם.
הקורבן הגדול של היום היה נער שנגרר בידי חיילים לתוך המתחם הסטרילי, הוצמד אל בטונדה ואזיקי פלסטיק קורבו לאמות ידיו. רק המצלמה עצרה השלמת המעצר הלכה למעשה. המצלמה נצמדה לפני הנער ושוביו ולא נרתעה גם לא נוכח בקשות שהומרו בפקודות ואיומים. עקשנותה גרמה לקצינים שנזעקו למקום להחליט לסיים את הטיפול בנער בין כתלי המחסום.
רסיסי פרטי המקרה שהצלחתי ללקט מעידים שהנער הרים מהאדמה רימון צהלי שנפל כנראה מחגור אחד החיילים ונצפה כשידו האוחזת ברימון מונפת כלפי מעלה.
במציאות בה הזכויות כולן נוכסו בידיי ולמען צד אחד – השולט, ואילו הצד האחר – הנשלט, מיליוני בני אדם נשארו ריקים מזכויות, קשה שלא להרהר שאם נשיאת נשק היא בבחינת זכות, לפחות כנהוג חוקית במדינת המודל ומשאת הנפש למרבית אזרחי ישראל, הרי זכות זו כאחרות חייבת גם היא להיות סימטרית.
בשעה היעודה לתפילה באל-אקצה עלה על במה מאולתרת אימאם צעיר, נשא תפילה מול הקהל, לאחריה הסתדרו האנשים בשורות ישרות ארוכות, ענו אחריו בתפילה, הושיטו ידיהם למרומים וכרעו על האדמה, חלקם על שטיחי התפילה ואחרים על גזר קרטון או דפי עיתון מזדמנים.
ומול החיילים שלופי הרובים, חברו למקהלה צעירים פלסטינים שהרימו זרועותיהם וכאיש אחד קראו וחזרו וקראו:
"מיליונים נלך לאל-אקצה, וגם אם יהרגו אותנו נלך…"
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
