קלנדיה, יום ו’ 27.8.10, בוקר
ככל שחלפו השעות הלך וירד מסך הנימוס מעל התנהגותם של המופקדים על הסדר במחסום קלנדיה ודרכי התנהלותם ודיבורם של לובשי המדים אל הפלסטינים שבו להיות כבשגרה: קוצר רוח, זלזול והרמת הקול אל הניצבים (בעיקר הניצבות) סנטימטרים ספורים מהפה הפוקד והמנאץ:"רוחי אל-ביית!.." "זה החוק", "אירג'ע, איר'ע…", "עופי לי מהעיניים..", "את לא עוברת אמרתי לך… מה פה לא מובן?"
בעינינו טוב שכך. להשקפתנו רעות הן מחוות השווא שכל מטרתן לאחז עיניים וליצור מצג של כיבוש הומאני ונאור.
כי זו המציאות בלי כחל וסרק: השפלה, מניעה, החרמת תעודות, ביטויי לעג בשפה נלעגת.
כיבוש הוא כיבוש. לא הדר לו ולא כבוד. פרצופו האמיתי והכעור סופו שיתגלה גם אם ינסו לפדר את אפו וימשחו את לחייו בסומק ורדרד.
"לשיטתם", אמרה תמי חברתי, "לעומת השנים הקודמות, הכול פה יותר מאורגן ומסודר…". שיטתם פועלת לרעת הפלסטינים: רשת הדייגים שפרסו ברחבה שבימים כתיקונם הינה מגרש החנייה והדרכים שסביבה ועכשיו הינה שטח סטרילי, ארבע נקודות בדיקה וסינון בה. המעטים שמצאו את סדקיה נדוגו במהרה ונשלחו לאחור בבושת פנים:"מי שלא מורשה – לקחת אותו לדלת המסתובבת…"פקד קצין מג"ב ופיקודיו צייתו ללא היסוס ופקפוק.
האיפוק המסוים והנימוס היחסי שניכר היה בשבועיים הקודמים תמו.
שיטת מניעת המעבר מנשים שטרם הגיעו לגיל לפיו רשאיות הן להיכנס למקום תפילתן היתה: הפקעת תעודת הזהות והליכה מהירה של המחרים האוחז בתעודה לעבר היציאה בעוד האישה, בעלת התעודה, ממהרת עד רצה בעקבותיו פן תאבד לה הוכחת קיומה.
אחד משוטרי מג"ב שיכלל את השיטה והעלה אותה מדרגה (לשמחת לבו שלו ושל חבריו הצופים בהנאה מין הצד): הורה לאישה שאת תעודתה אחז לגשת אליו ולקחתה, ובעודו הולך לאחור, הניף את התעודה אל על והאישה כבדת הגוף נאלצה לדלג בניסיון לתפסה. היד הורמה עוד יותר, האישה קפצה גבוה יותר, ושוב: הוא שני צעדים, הנפת היד, האישה מדלגת, קופצת באוויר, כשידיה מושטות לעומתו… רק משעברה את הקו האסור במעבר שבה התעודה לחזקתה.
הגברים שבפלח הגיל שבין 45 ל-50, שטרחו והשיגו "אישורי תפילה" (שזה לכשעצמו בעיני ביטוי מצמרר מהיותו בעליל איסור תפילה), עמדו למעלה משעה וחצי בתורים הארוכים כדי לחבור לנשותיהן הממתינות מהעבר האחר – האם אותם אמור לנחם המכשיר המתיז רסיסי מים קרים?
" זה החוק" – חזרו ואמרו החיילים כמו על מנטרה דתית כשמנו את ההגבלות וההוראות שעל פיהן מתנהלת הסלקציה בין בני האדם.
"זה החוק" אמרו כשהפרידו זקנה מנכדתה ואחרי ששולחה הנערה שמענו:"זאת, לא אכפת לה מסבתא שלה שהיא שולחת אותה לבד לירושלים…" אפילו קצין מיחידת ארבל האמון לדבריו על החוק הבינלאומי טען את טענת "החוק". כאילו כתוב בספר החוקים של מדינת ישראל שיש למנוע מבני נוער ומכל מי שטרם שמלאו שנותיו את זכות הפולחן.
אנחנו מהיותנו יהודיות, עדיין נדמות לאחדים מהפלסטינים כמסוגלות לחולל ניסים: "תדברו אתם… אנחנו לא באנו לעשות בלגאן, רק להתפלל… אולי תעזרו לנו?.."
ואיש אחד מפוקח, בעל שנים וניסיון פסק :"רק אלוהים יעזור…" והוסיף: "אנחנו לא טרוריסטים. הטרוריסטים בממשלה!"
תור הגברים היה מסודר משל הנשים. הם לא השתהו, דקות ספורות לאחר שהסתבר שאין הקלות ולבן 49 שנים נאמר:"תבוא בשנה הבאה"… סב האיש לאחור ושב לביתו. אחרים מילאו את מקומו. שוב אותה בקשה, שוב אותו סירוב… והתור הארוך והדחוס יש בו דינאמיות ותחלופה. בסופן של השעות הוא התקצר ונמוג.
הנשים לעומת זאת, כמו בכל אחד מימי השישי, אינן מקבלות את דין הכובש. הנשים מחפשות סדקים: משתחלות ונתפסות, מוחזרות אחור ונדחפות שוב. הן כעוסות, לועגות, צועקות, מבקשות, מתחננות, מתעקשות, מסרבות לסגת…. בכל גיל – צעירות כזקנות, מנסות כל דרך: מציגות את תעודתן שלהן או את זו של קרובתן הזקנה מהן….וכשהתעודה מוחרמת יש מהן הנצמדות אל הקרקע:"תצלמי אותנו שגם הערבים יראו…" ולמרות החום, הצום, האבק השרירותיות – אין רוחן נופלת. הן נושאות דברן אלינו, הזרות, המקשיבות, המביטות, הרואות אותן – בשפה שאיננו מבינות או בשפה זרה מקשרת. הן צוחקות עמנו על המציאות ועל החיים תוך שהן נושאות ילדים בחיקן, מערסלות אותם בהירדמם, שעות, ועוד שעות… עד שנשמע קול המואזין, עד שהחסימות המתניידות נגררות ועד שבאים הכלים הכבדים ומפנים את חסימות הבלוקים אל צד הדרך. אז פונות לשוב לביתן, עד יום השישי הבא.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
