קלנדיה - תפאורה חדשה למחזה עוועים ישן.
המחסום להולכי הרגל השתדרג ונחנך ברוב פאר והדר.
הכניסה היא לבירינט של שבילים מפותלים שקירות מחוררים מפרידים ביניהם ומובילים לאולם התכנסות בו משודרת מוסיקת מעליות ומעל ראשי האנשים מוקרן על מסך ענק מה שבפנים.
האיש שעמד לפני בתור הפנה את ראשו ואמר לי: It is awful,
והחיילים מה? – עמדו מולנו זורחים כחתנים בחופתם.
אלא שגם אם ימרחו טונות מייקאפ על פרצוף רקוב לא יעשו אותו ליפה או נכון או צודק, כי המחסום הוא לא המבנה.
המחסום הוא לא כמה זמן אורך המעבר בו.
המחסום הוא לא הנימוס או חוסר הנימוס של החיילים.
המחסום הוא לא החומר. המחסום הוא המהות. הוא השליטה. הוא הדיכוי. הוא סירוס הרוח.
- וְאִידָךְ – זִיל גְמוֹר
הלאה משם למת”ק שנמצא במרחק פסיעות אחדות אבל כדי להגיע אליו יש לעלות ולרדת בשני גרמי מדרגות.
השעה הייתה כמה דקות אחרי שלוש ובפנים, כמו בסרט רע שחוזר על עצמו ארבע נשים, בעצם שש נפשות, שתיים נשאו בחיקן תינוק והשלישית שטרם התאוששה מניתוח לב לוותה באישה צעירה ממנה, אולי בת, אולי אחות, כולן באו מבי”ח בחברון והיו בדרך הביתה, לעזה.
ברגיל הרכב הייעודי לרצועה יוצא בין שלוש לארבע. באותו היום עזב כבר באחת וחצי.
מה על הנשים והתינוקות? – “אין מה לעשות, שיבואו מחר”.
הניסיון מלמד ששתדלנות או ניסיון לדבר על לבם עולים בתוהו.
אחרי שקוננו ודמעו ונאנחו הבינו שנגזר עליהן שלא לעשות את הלילה בבית והתחלנו את הדרך חזרה לגדה.
כל יולדת חבקה ביד אחת את תינוקה ובשנייה נשאה את צרורותיה, המלווה של מנותחת הלב, אולי בתה, אולי אחותה, נשאה את צרורות האישה שהתקשתה בהליכה והתנשמה בכבדות ולי לא נותר אלא לשאת על זרועי את האישה המדדה.
זה לא שידור חוזר של אותו הסרט, כי גם אם המקום הוא אותו המקום, הנהלים הם אותם הנהלים ואפילו אם הנסיבות אותן הנסיבות, כל אדם הוא עולם בפני עצמו, כל אדם וצרותיו, כל אדם וסיבלו.
- מכל התמונות שצלמתי את הנשים והתינוקות בחרתי להציג את זו כי יש משהו נוגע ללב בעיני התינוק והיה משהו מאד נוגע ללב בעיני אמו.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
