בוקר קשה בקלנדיה

חנינו בצד הישראלי לפני המחסום וחצינו ברגל. המעבר הרגלי לצד הפלסטיני מהיר, ללא בידוק וללא עיכובים. הגענו ב-5:15 לערך וראינו תורים ארוכים. רק 3 עמדות בידוק פעילות. הפעם  המסכים מוארים מעל כל העמדות, כאשר הפעילות מסומנות בירוק והלא פעילות (4 ו-5) באדום. גם הפעם המעבר היה איטי מאוד. הקרוסלות נפתחו לעתים רחוקות ולפרק זמן קצר ביותר בכל פעם, כך שרק מעטים הצליחו לעבור. הדקות נקפו, עמדות נוספות לא נפתחו והלחץ בתור הלך וגדל. מרגע לרגע גבר חששנו שאנשים יתחילו לדחוף ותיווצר "ערימה" של בני אדם בכניסה למכלאות. וזה אכן קרה ב-5:30 לערך, בדיוק כשניגשנו לראות להיכן מגיעים התורים במגרש החניה. מיד אח"כ הגיעה שוטרת ופתחו את עמדות 4 ו-5, רגע אחד מאוחר מדי.

כמו במקרים קודמים שראינו את הדבר קורה, כאשר מתחילות הדחיפות והתורים מתערבבים לכדי ערימה אחת גדולה, האנשים המבוגרים (וגם אחרים שלא מעוניינים להידחף) נסוגים אחורה. הולכים לשבת על הספסלים, להתפלל או לשתות קפה ולחכות שהלחץ יירגע. נשים כבר לא יכולות להשתלב בתור והן וכל מי שזכאי לכך הולכים להמתין למעבר ההומניטרי שאמור להיפתח בשעה 6. בינתיים אנשים ניגשים ומדברים איתנו. טוענים שהחיילים שלא עובדים כמו שצריך הם שגורמים ללחץ הזה. וכמובן העובדה שלא פותחים את כל העמדות מוקדם יותר. מספרים שבמחסום הזיתים המעבר חלק, יש שם גם פחות אנשים, אך הנסיעה עד לשם עולה עוד כסף. אחרים מספרים על מחסום מכבים, שמופעל ע"י חברה אזרחית, וגם הוא לדבריהם עובד יותר ביעילות. אפילו בקלקיליה טוענים שהמצב טוב יותר. עוד מספרים לנו שכאן בקלנדיה אתמול המצב היה אפילו יותר גרוע, כי עד השעה 6:30 (!) היתה רק עמדה אחת פתוחה. אדם אחד אמר שחיכה אתמול מ-5 עד 9:15! כמו כן התלוננו על כך שאין שירותים, כאשר ממתינים כ"כ הרבה זמן.

בשעה 6:00 כבר יש במקום, בנוסף לחיילת באקווריום, גם שתי שוטרות ומאבטח. בהמשך מצטרף עוד מאבטח, אך טרם הגיע חייל מהמת"ק לפתוח את המעבר ההומניטרי. ליד השער כבר ממתינים כ-50 איש לפחות, כאשר הגיע סוף סוף פ', בשעה 6:25 ופתח את השער. קבוצה גדולה של אנשים הוכנסה לאזור שבין השער לקרוסלה ושם בדקו הנגד פ' ואחת השוטרות את האנשים, שעברו אח"כ לעמדה 5, שיוחדה להם. לקח הרבה זמן עד שהצליחו בעמדה להעביר את כל האנשים, ובינתיים הצטברו עוד ועוד ממתינים ליד השער. בתור הרגיל עדיין היתה ערימת אנשים סביב פתח המכלאות שדחפו בכל הכוח בכל פעם שפתחו את הקרוסלות. מאחוריהם החלו להסתדר 3 תורים, אך לקח עד 6:45 לערך (כשעה ורבע!) מאז שנוצרה ערימת האנשים בפתח המכלאות ועד שהערימה התפוגגה ונותרו שוב 3 תורים מסודרים.

החלטנו ללכת לראות אם אפשר לעבור בתור האנשים שראינו בעבר ממתינים לעבור ליד מחסום הרכב. הסתבר שאלה הם נוסעי התחבורה הציבורית. לאוטובוס מותר להתקדם עד לנקודה מסויימת. שם הוא מוריד את האנשים (בעלי תעודות כחולות) שניגשים למסלול הבדיקה, עובר במסלול כלי הרכב המיועד לתחבורה ציבורית, ואוסף את הנוסעים אחרי המחסום. כשניסינו להתקרב ברגל החל המאבטח לצעוק אלינו שנתרחק. הסברנו שרק רצינו להבין כיצד זה עובד. האפשרויות הן איפוא לעלות על האוטובוס הממתין לתורו ולהתקרב עימו לנקודת ההורדה, או לחזור למחסום הולכי הרגל הרגיל. החלטנו לחזור.

במחסום הולכי הרגל כבר אין כמעט תורים, רק במכלאות עצמן. עברנו וניגשנו לעמוד ליד עמדה מספר 4, מה שהתברר כבחירה מוטעית. החיילת שם עבדה באיטיות רבה. מכניסה כל פעם רק מעט אנשים, ומחזירה אותם הלוך ושוב עם הוראות להוריד נעליים, להוריד חגורה, להציג שוב תעודה, לכבות את הסיגריה וכו'. כשהגיע סוף סוף תורנו פקדה על יערה (בערבית) להוריד נעליים ולשים במכונה. אח"כ טענה שלקחנו את תעודות הזהות שלנו מהר מדי והיא לא הספיקה לבדוק. הצגנו שוב את התעודות, תוך שאנו תוהות בינינו לבין עצמנו מה בדיוק עליה לבדוק כאשר המדובר ב"תעודות כחולות". מסתבר שגם היא לא בדיוק ידעה. היא הקישה את מספר תעודות הזהות במחשב (לא ברור מה ציפתה למצוא שם), דברה בטלפון, התייעצה עם החייל שלידה (תוך כדי כך גם אכלה סנדויץ'). ואז עלתה במוחם "הברקה": אתם מ"נשות וואטש"? רק אחרי שאישרנו ששתינו ממחסום וואטש נחה דעתם ואיפשרו לנו לעבור. בינתיים הפלסטינים שהמתינו אחרינו נואשו ופנו לעמדות אחרות… עד שיצאנו היה כבר אחרי שבע וחצי.

בתמונות – הפלסטינים בין גדרות המכלאות, "כוחותינו" – חיילים מאבטח ושוטרת – גם הם מקיפים עצמם בגדרות. רק החתול (שחור, למרגלות השוטרת) יכול לעבור בחופשיות מכאן לשם, וגם זוכה לליטופים ופינוקים…