סיוט של בוקר במחסום קלנדיה

שבנו לקלנדיה לאחר תקופה של היעדרות. תחילה היו חגים ונסיעות לחו"ל, ואחריהם מצב בטחוני בעייתי. חברות שניסו להגיע לפני שבועיים-שלושה נתקלו בחסימה של מג"ב בפניה מכביש 443 לכיוון עטרות. כעת נראה שהרוחות נרגעו קצת, והחלטנו לשוב. בשל שעון החורף בחוץ עדיין חשוך וגם קריר. הגענו למחסום ב-5:20 לערך, אחרי שחנינו בצד הישראלי. 5 עמדות הבידוק כבר פתוחות והתורים כבר ארוכים וגולשים לחניה. הטינופת חוגגת מסביב. ברכנו לשלום את מוכר הבייגלה והממתינים בתור. מוכר העוגות לא היה היום. ראינו שדוכן הקפה בחוץ כבר פתוח. שאלנו אנשים מה נשמע אצלם ונענינו שבסדר. בסדר זה כנראה ענין יחסי…

בתחילה התורים היו מסודרים. באקווריום היו חיילת ושוטר. מדי פעם השוטר יצא החוצה, והורה לחיילת מתי לפתוח את הקרוסלות בקצה המכלאות. אחרי זמן קצר הגיע שוטר נוסף. נראה היה שסביב הכניסה למכלאות נוצר לחץ וחששנו שהתורים יקרסו. זה אכן קרה ב-5:40. החלו דחיפות וצעקות. בפתח המכלאות נוצרה ערימת אדם. אנשים מבוגרים ואחרים שאינם רוצים להידחף וחוששים להימחץ נסוגו לאחור. הספסלים התמלאו ממתינים. אישה המוכרת לנו מפעמים קודמות הגיעה רגע אחרי שהחל הבלגן. בד"כ היא הולכת בביטחון לפתח המכלאה ומשתלבת בתור. הפעם נאלצה להמתין בצד, בתקווה שיפתחו את המעבר ההומניטרי. לדבריה בימים האחרונים לא פתחו. אנשים סיפרו שגם אתמול היה בלגן. מתלוננים שגם כאשר מגיעים כבר לעמדות, הבידוק איטי ביותר. אחד השוטרים ישב על הספסל מחוץ לאקווריום, עישן סיגריה והתעלם לחלוטין מהמתרחש.

בינתיים הצטברו ממתינים רבים ליד השער ההומניטרי. סיפרו שלא נפתח בזמן האחרון. שוחחנו עם מורה שמלמד בביה"ס האנגלי בעיר שהתלונן שהוא מאחר להגיע לתלמידיו יום אחר יום. אחר סיפר שהוא עובד בבית איכסא, ליד שכונת רמות. מקום העבודה נמצא במרחק של 10-15 דקות נסיעה מביתו. אתמול לקח לו להגיע 4 שעות. היום יצא בשעה 5 מהבית. עליו להגיע עד 7:10. נראה שגם היום לא יהיה יותר טוב. אי אפשר לאחר כל יום לעבודה! שלישי מספר שאתמול התייאש והלך חזרה לביתו. אשה דוברת אנגלית טובה שואלת למה לא באנו לאחרונה.

5:55 – השוטר שישב בחוץ דיבר בקשר והלך. קיווינו שזה סימן שיפתחו את המעבר ההומניטרי, אך התבדינו. כאשר לא נפתח בשעה 6 צלצלנו פעם ראשונה, והחייל שענה לטלפון אמר שהוא בודק את העניין. ב-6:20 לערך צלצלנו פעם שניה והוא ענה שהוא מטפל בעניין. הנשים סביבנו היו ספקניות. בזמן האחרון לא פתחו את המעבר ההומניטרי… בתור חיכו נשים רבות, אנשים מבוגרים, איש שידו מגובסת ונתונה בסד, אישה עם פעוט שעינו חבושה בזרועותיה, ועוד. למרות שבשלב מסויים היו במקום שלושה שוטרים ומאבטח, המעבר לא נפתח. בשלב מסויים אחד השוטרים הואיל בטובו להגיב לפניות האנשים ואמר שעוד מעט יפתחו. לאחר מכן דיבר בקשר והלך – קיווינו שכדי לטפל בעניין – אך דבר לא קרה. בטלפון השלישי ב-6:40 אמר לנו החייל שאין מה לעשות, המעבר ההומניטרי לא יפתח.

בינתיים המצב בתור הרגיל היה קטסטרופלי. בכל פעם שפתחו את הקרוסלות החלו דחיפות וצעקות. רבים דיברו איתנו והתלוננו. חלקם הביעו דעתם שלפחות כאשר השוטר מ' נמצא הוא עושה סדר. השוטרים שהיו היום לא התעניינו במה שקורה בסככה. בשלב מסויים הגיע מישהו שארגן כנראה מונית טרנזיט ושאל מי רוצה לנסוע למחסום הזיתים. כנראה שמעו מחבריהם ששם המצב יותר טוב. האיש "שלנו" העובד בבית איכסא החליט להצטרף לנסיעה למחסום הזיתים. זה כמובן יעלה לו עוד כסף, אך אולי יצליח היום להגיע לעבודה בזמן.

נשים החלו להתקבץ בצד הכניסה למכלאה, לצד ערימת הגברים. בכל פעם שפתחו שמענו צעקות גם של נשים. מדי פעם הצליחו כמה מהן להשתחל למכלאות, במחיר של הידחסות מאוד לא נעימה בין הגברים. גם גברים התלוננו בפנינו שהמצב הזה והעובדה שהשער ההומניטרי לא נפתח פוגע בכבודן של הנשים. אנשים מיואשים, מצלצלים למעסיקים לדווח על המצב, להתנצל שמאחרים ולקוות שיצליחו לשמור על מקום העבודה ועל פרנסתם. חלק מצלמים את הנעשה בטלפונים הניידים. רבים פונים אלינו בתקוה שאנו נוכל לעזור, שאולי לנו יקשיבו…

למה מתנהגים אלינו כמו אל חיות, גם אני נולדתי כאן כמוכם, אומר לנו מישהו. אין לנו מענה. ב-7:10 מתחילים לנסות לארגן את התורים. אנשים צועקים זה על זה. רק ב-7:20 החלו להיווצר תורים מסודרים, לאחר ערימת האדם שבכניסה למכלאות. נשים רבות בתור, לאחר שנואשו מהסיכוי שהמעבר ההומניטרי יפתח. ב-7:30 כבר יש פחות או יותר תורים מסודרים, כשעתיים לאחר שהחל הבלגן.

מגיעים תלמידים וניגשים למעבר ההומניטרי, מקוים שיפתח. הם שורקים לעבר השוטר שנמצא בחוץ, והוא נוזף בהם: למה אתם שורקים? לחיות שורקים, לא לבני אדם! "כוחותינו" נוהגים באנשים כבחיות, אך נעלבים כאשר שורקים להם… התלמידים מבינים שהמעבר לא יפתח והולכים לתור הרגיל. כך גם נשים ואנשים מבוגרים שמגיעים כל הזמן.

יצאנו החוצה לתפוס קצת שמש ולהתאוורר, שתינו כוס תה והצטרפנו לתורים. המעבר לקח לנו כ-45 דקות. האישה שעמדה לפנינו בתור אמרה שהגיעה לפני שעה. ב-8:30 בערך היינו סוף סוף בחוץ, בדרך למכונית ולפקקי התנועה.

חשוב לציין שלמרות שהמעבר היה ממש סיוט והבלגן היה גדול, האנשים היו מאוד לבביים כלפינו ובשום שלב לא חשנו בשום איום או חשש לביטחוננו האישי.