קלנדיה
עוד בוקר קשה בקלנדיה
הגענו ב-5:20. כבר בחוץ היה בלגן. שמענו צעקות וראינו נהגים שיצאו ממכוניותיהם בתור למחסום הרכבים והחלו להתקוטט. ברמקול קראו להם בערבית לחזור למכוניות, ואנשים ניסו להפריד.
התורים למחסום הולכי הרגל יצאו אל מגרש החניה. כאשר התחלנו להתקדם פנימה פתחו את הקרוסלות ואז נשמעו צעקות והתורים הפכו לעיסה אחת גדולה של אנשים דוחפים קדימה בנסיון להידחק אל המכלאות. אנשים דחפו, צעקו, טפסו על המכלאות בנסיון להשתחל מלמעלה, דפקו על לוחות הפח המגדרים אזורים מסויימים במעבר. היה פשוט נורא, וכך זה נמשך למעלה משעה. כמובן שהדבר גרם לכך שרבים, ובודאי המבוגרים שבחבורה, זזו הצידה כדי להימנע מלהימחץ. שאלנו אנשים מה גורם לכך שיש ימים (כמו שבוע קודם לכן) שבהם אנשים עומדים בשלושה תורים מסודרים ומתקדמים לקרוסלות לאט לאט, ויש ימים כמו היום שבהם כולם דוחפים. לדבריהם כאשר התור מתקדם בצורה סבירה אנשים ממתינים בסבלנות ומתקדמים בתור בצורה מסודרת, אך בימים כמו היום, כשהמעבר מאוד איטי, לא פותחים מספיק עמדות ומעבירים מאוד לאט, אז אנשים מאבדים סבלנות, חוששים לאחר לעבודה ומתחילות הדחיפות. שמענו הרבה תלונות על המתנה ארוכה: אחד ממתין מרבע לארבע, אחר מארבע וחצי, והתור לא מתקדם. ספרו לנו שיום קודם לכן היה אותו דבר ואדם אחד נמחץ והתמוטט, היו צריכים לפנותו באמבולנס. (ר' דיווח של חברותינו מ-25.3)
כאשר נכנסנו פנימה ראינו שאכן רק 3 עמדות פתוחות וגם בהן המעבר מאוד איטי. צלצלנו למת"ק. בשל הרעש אי אפשר היה לשמוע את תשובותיהם, אך דיווחנו על המצב. ליד השער ההומניטרי המתינו רבים ומספרם הלך וגדל מרגע לרגע. ביום כמו היום אין להם סיכוי להשתלב בתור הרגיל. אחרי כמה דקות הבחנו שבין הממתינים גם ילד בכסא גלגלים עם אביו. לילד היתה רגל חבושה מורמת. התקשרנו שוב למת"ק, דיווחנו להם על הילד ולא יכולנו לשמוע את התשובה. אך לאחר מספר דקות ראינו שהילד ואביו הוכנסו פנימה (לא ראינו מי הכניס אותם), אך הם בלבד הוכנסו.
רק ב-5:45 נפתחו עמדות 4 ו-5, אך קצב המעבר המשיך להיות איטי מאוד. כל הזמן היו צעקות, שריקות ודפיקות על הפחים, וכאשר פתחו סוף סוף את הקרוסלות דחיפות אינסוף, ערימה אחת גדולה של אנשים. לקראת 6:00 הגיעו מאבטחים ואח"כ הגיע סגן א', המוכר לנו ממחסום בית לחם, ברך אותנו לשלום והביע פליאה שטרם הגיעו מהמת"ק לפתוח את המעבר ההומניטרי. לדבריו עמדות 4 ו-5 נפתחו באיחור בשל תקלת מחשב. בהמשך הבוקר, הרבה אחרי שהמעבר ההומניטרי כבר נפתח והלחץ קצת נרגע, שמענו את הנגד מהמת"ק מדבר עם אנשי "זכויות אדם כחול לבן" ואומר להם שלא ידוע לו שהיתה תקלת מחשב בעמדות. לדבריו הן לא נפתחו כי לא היו מספיק חיילים. נותרנו בתחושה שיש כאן נסיון לגלגל את האחריות לבלגן בין חיילי המשטרה הצבאית לחיילי המת"ק.
בשעה שש לערך הגיע הנגד מהמת"ק ויחד עם השוטר החלו להעביר את האנשים הרבים שהמתינו ליד השער ההומניטרי. הם עבדו ביעילות: חסמו את המעבר לעמדה 5 כך שתשמש רק את העוברים בשער ההומניטרי, הכניסו את האנשים לאזור שבין השער לקרוסלה ואז העבירו אל עמדת הבידוק. קודם העבירו נשים, ילדים וזקנים. אח"כ בדקו את הגברים האחרים, לחלקם לא אפשרו להיכנס במעבר ההומניטרי והם הוחזרו לאחור. האחרים עברו בכמה נגלות. הבעיה היתה שבינתיים הגיעו עוד רבים ותהליך הבידוק הלך לאט מאוד. אחד האנשים שהוחזרו סיפר לנו שהוא סובל מסחרחורות ולא יוכל להידחק בתור הרגיל. אתמול איפשרו לו לעבור במעבר ההומניטרי, היום לא והוא יאחר לעבודה. היו עוד שנדחו. חלק מהם נשארו על יד השער ובהמשך כשירד הלחץ על המעבר ההומניטרי איפשרו להם לעבור. אנשים רבים פנו אל הנגד והשוטר דרך הגדרות והתלוננו על מה שקורה.
6:25 – הגיעו 4 צעירים מארגון "זכויות אדם כחול לבן". גם אליהם ניגשו מייד רבים, התלוננו בפניהם על המצב וספרו על המקרה של הפציעה מאתמול. הם שוחחו אח"כ עם הנגד מהמת"ק וגם איתנו.
6:40 – הצעקות והדחיפות קצת נרגעו, אך עדיין יש תורים ארוכים והמעבר מאוד איטי. כמה דקות אח"כ התורים כבר מסודרים וכעת כבר כועסים כשמישהו מנסה להידחף מהצד.
ב-7:00 כבר לא היה כמעט תור. עזבנו והשתלבנו עם הרכב בתור למחסום הרכב. תעודת הזהות עוררה סימן שאלה: החייל לא ידע איך להתמודד עמנו. "מה עשיתן כאן?" התפלא. קרא לשוטר, "יש כאן יהודים". השוטר ניגש, הביט בתעודה, החזיר לו אותה והלך. החייל נותר עם ההתלבטות, והמאבטח לא אמר דבר. חייל אחר שעמד רחוק יותר והיה כנראה כבר יותר מנוסה אמר לו: "נשות וואטש, אין לך מה לעשות". התעודה הוחזרה ועברנו.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-