קלנדיה
ביום זכויות האדם הבינלאומי, סרבו לבקשתנו לפתוח את השער ההומניטרי במחסום קלנדיה.
אמנם, עד לנקודה ההיא, התרשמנו לחיוב מהמצב במחסום. התורים, מהזמן שהגענו בשעה 5:30 עד שעמדנו ללכת בשעה 6:30, היו יחסית קצרים (ואף פעם לא השתרעו מעבר לאזור המקורה– וטוב שכך כי היה קר במיוחד). הקרוסלות בקצה שלוש המעברים הצרים בין סורגים (המכונים בפי כל כ"מכלאות") נפתחו לעתים קרובות, וקצב ההתקדמות בחמש תחנות הבידוק היה בהחלט סביר (עקבנו, מרחוק, אחריו בשרוולים שונים עם סטופר ומצאנו שהזמן הממוצע נע בין 20 ל-35 דקות לבן אדם).
שוטרת הגיעה בשעה 6:10 אבל כשביקשנו ממנה לפתוח את השער ההומניטרי — כי אישה ואחר-כך גבר עם ילד קטן חיכו לפתיחתו, ונשים אחרות עמדו בתורים שעוברים דרך המכלאות עם עין על ההומניטרי לראות אם הוא ייפתח — השוטרת סירבה לבקשתנו באומרה, "זה לא נחוץ, כי אין לחץ." כמה דקות אחר כך יצאה קצינת מת"ק ושוחחנו אתה על נושא מדיניות השער ההומניטרי. ניסינו להסביר שפתיחת השער הוא לא רק פונקציה של לחץ בתורים האחרים אבל גם כדי לתת לנשים אלטרנטיבה לעמידה בקרבת גברים במכלאות הצרים – שלא לדבר על הרצון לחסוך מילדים את ה"חוויה" של עמידה בתוך המכלאות. אבל השוטרת קצינת המת"ק עמדו על שלהן בדרישה מאתנו (והבחור מן "כחול-לבן" שהצטרף לבקשתנו) להיות "רציניים." כמה דקות אחר כך, שוטר נוסף הגיע וטען, די בעצבנות, שאם יפתחו את השער ההומניטרי, הם יצטרכו גם להקדיש את תחנת הבידוק מס. 5 לעוברים דרכו (דבר שלא בקשנו לא הבנו למה חייבים לעשות כך), וזה יאריך, ללא הצדקה, את זמן ההמתנה של יתר האנשים המבקשים להגיע לעבודה בזמן.
הרגשנו את עצמנו קרועים. מצד אחד, שיפור קצב הבדיקות ולכן קצב ההתקדמות בכלל במחסום בשבועות האחרונות (לפחות בימי שלישי בבוקר) ראוי לציון ולשבח. מצד שני, נוצרה כאן אי-בהירות לגבי הפונקציה של השער ההומניטרי. אם הוא מיועד אך ורק ליצור מעבר רביעי כאשר יש לחץ גדול בתורים האחרים – כפי שטענו באוזנינו – ואם גם מקדישים אחת מחמש תחנות הבידוק לעוברים בהומניטרי בלבד, אז באמת נותנים זכות קדימה לקהלים מסוימים – נשים בדרכם לעבודה, למשל — וזה באמת לא הוגן לגברים שמחכים בתורים האחרים.
אבל אם השער מיועד לשמש צרכים אחרים – הקלה על זקנים, דאגה לכבוד הנשים שלא רוצה להיות בקרבת גברים במקום צר כמו המכלאות, רגישות לילדים – שימושו לאו דווקא קשור ללחץ במחסום. החשש הוא שאם לא עומדים על זכותם של הקהלים האלה להשתמש בשער לפי בקשתם, בסוף השער יוזנח לגמרי. כש"לחץ," ולא בני אדם, הוא מה שעומד מול עיני האחראים על השער ההומניטרי, יש מקום לחשש לעתידו.
בשעה 6:30 אנשים התחילו לעבור חופשי דרך המכלאה השמאלית. כשעמדנו לעזוב, ניגש אלינו גבר ובקש שנעזור לו כי היתר העבודה שלו הוחרם בתחנת הבידוק והוא נשלח בחזרה. כששאלנו אם יש לו מושג כלשהו למה החרימו את ההיתר, הוא השיב שקרוב משפחתו המורחבת נהרג בכפר יאטה ליד חברון לפני כשבועיים והוא עצמו נעצר במשך 12 ימים שבסופם שוחרר ללא משפט. האיש נראה די שבור. הוא הסביר שהוא קבלן ויש לו עובדים וכלים כבדים המחכים לו בירושלים (הוא עובד בפסגת זאב) ועכשיו אין לו גישה לא להם ולא להם. כשספרנו לו על סלביה ומסרנו לו פתק עם המספר שלה, הוא אמר שהוא שמע עליה ויתקשר אחרי השעה 8:00. כתמיד במקרים כאלה, עזבנו את קלנדיה בהרגשה קשה במיוחד.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
