15:00-17:30
3:00 מחסום שקד-טורה
תנועה מתמדת אבל דלילה משני כיווני המחסום. אנשים יוצאים מהמכוניות, עוברים ברגל בדרך המובילה לביתן הבידוק והנהג חוזר למכונית, שכעבור דקות ספורות נבדקת (לא ביסודיות), אוסף את נוסעיו ועוזב ליעדו. ממכונית אחת יורדים הנהג, אישה צעירה ואישה מבוגרת, שנעזרת במקל הליכה. הילדים נשארים במכונית.
מצד הגדה באים אנשים ברגל ונאספים על ידי רכבים חולפים לכיוון מרחב התפר.
אנחנו משוחחות עם מנהל בנק הדור בלבושו ועם נהגים שעוברים במחסום. אחד הנהגים שאת משאיתו ראינו ממתינה זמן רב, מספר שלא אישרו לו להעביר שלושה שקי טבק. הוא נאלץ לחזור לטורה ולהשאירם שם אצל מכר עד שיסדיר אישורים מתאימים להעברתם. בלבול מוח ובזבוז זמן. עוד נהג מגיע ממרחב התפר, משאיר את מכוניתו על יד השער ועובר בידוק ואחר כך חוזר עם מכשיר עבודה גדול מונע על גלגלים שהובא מהגדה.

שני מעוכבים יושבים ליד מגדל השמירה וחייל שומר עליהם. אחד הנהגים סיפר לנו שהבחורים רצו לעבור לדהר אל מלכ (מהגדה למרחב התפר) בלי ניירות מתאימים. אנשים עוברים על אופניים וברגל, מין שגרה שהם התרגלו אליה ונראה כאילו לא מתרעמים. אנחנו עוזבות כעבור שעה ורבע.

4:25 מחסום ריחן-ברטעה
פועלים יורדים ממכוניות ישראליות והולכים מהר דרך השרוול לטרמינל ואחריו הביתה. הקרוסלה פתוחה וכל מי שמגיע עובר. לוקח שלוש דקות מהכניסה לטרמינל ועד היציאה בשרוול בצד השני (החניון הפלסטיני). כשמגיעים אנשים רבים בו זמנית, הקרוסלה ננעלת אחרי כל 10 בערך וגם זמן המעבר מתארך.

4 מעוכבים יושבים על ספסל בכניסה לטרמינל ומחכים להחלטה על מעברם. מצד מרחב התפר באות בעיקר נשים, לפעמים עם ילד, ועוברות בקרוסלה השנייה. אף פעם לא ראיתי שם אישה ללא כיסוי ראש.

אנחנו עוזבות וחוזרות למחסום שקד לראות מה גורלם של המעוכבים. תוך כדי ניסיונות לברר, מגיע רועה על חמור עטור באוכף צבעוני ואחריו עדר של כ-60 עזים יפיפיות. העזים מסתדרות בשלשות (פחות או יותר), בסוף צועדת עז לבנה. הרועה יורד מן החמור והשיירה עוברת בלי שתיעצר לבדיקה. שיגרה של חיים בתנאי כיבוש..

אני חדשה במחסום ווטש ועדיין נפעמת מדרך קבלת עול הכיבוש על ידי הפלסטינים. הם מחכים בסבלנות, לא ראיתי התמרמרות או חוסר סבלנות, רבים מחייכים ומקבלים אותנו בברכות שלום. מדברים ביניהם, צוחקים, מחכים זמן רב להסעות, נאלצים ללכת או לנסוע מרחקים ארוכים לביתם, במקום לחצות כביש או שדה. וכך יום יום בשגרת הכיבוש. אם אני במקומם, הייתי "מתפוצצת" על כל העוולות הגדולות כקטנות.