המשמרת הוקדשה לביקורים חוזרים אצל משפחת אבו קביטה, החיה צמוד להתנחלות בית יתיר, ומאז המלחמה סובלת מאד ממתקפות המתנחלים השכנים ומאנשי חוות טליה, שעכשיו מסתובבים עם מדים ויש להם הרגשת סמכות וכוח להתעמר להפחיד ולאיים .

ובזכות ה-4×4 יכולנו להיטלטל בדרכים קשות ועוקפות לבקר את מגורשי זנותא, החיים עכשיו בשוויכא הנמצאת מעבר לוואדי. על גבעה בעבר השני, יושבים מתנחלי מצפה אשתמוע והמתנחל החדש אלישיב נחום, שמחוותו החדשה מגיע ומנסה למנוע מהם לרעות את עדריהם ולגרש.

הבאנו להם לבקשתם ובזכות תרומותיכן רשת ברזל עבה, כדי להגן על חלונותיהם מפני האבנים שזורקים המתנחלים והרבה צעצועים, להרה ילדים חמש המשפחות המתגוררות שם .

שמחנו להיווכח, כפי שסיפרו לי טלפונית וצילמו, שסוף סוף הצלחנו לעזור להם להסדיר את הסעת התלמידים לביה”ס באימנזיל, אחרי 3 חודשי הפסקה. כמה ניירת וביורוקרטיה מיותרת ואכזרית של תיאומים בין המת”ק הפלסטיני והישראלי.

אז בעיכוב של 5 ימים הם סוף סוף עברו במחסום מצדות יהודה כבימים ימימה לביה”ס באימנזיל. אנשי המשפחה מספרים שהמתנחלים תוקפים ילדים שיוצאים לשחק בחוץ ליד הבית. עד כמה קרובים בתי המתנחלים לבתיהם הראיתי בסרטון מהדוח הקודם. גם הרבש”ץ החדש של ההתנחלות  יוזם כל הזמן איומים והטרדות .

 יומים אחרי המשמרת הזאת, ביום ה-18.1,  קיבלתי טלפון  ותמונות המאמתות את העניין: המתנחלים הגיעו והקימו גדר הסוגרת את הכניסה לנחלתם. שמחתי גם לשמוע ולראות שעו”ד קמר משרקה, המסייעת להם כבר שנים בהגנה המשפטית, הגיעה והחלה לטפל בעבירות האלה של המתנחלים.

הילדים שמחו מאד לצעצועים שהבאנו, במיוחד מ”הסוסים“. בתמונות ניתן לראות איך ישר החלו לשחק תוך כדי ליקוק סוכריות המקל שצרפנו למשחקים.

 משם נסענו לשוויכה, למפוני זנותא,  פארס,  חתנו של אבו סאפי, ואחיו מוחמד .הם חיים שם בתנאים קשים מאוד ובמחסור. אין כסף לקנות בלון גז אז מבשלים על מדורה בחוץ. הפעם ביקשו כסף לקנות מחברות וספרים לביה”ס. אוכל כבר הביאו להם הפעם אבל כסף אין, אז הבאנו למכספי  תרומותיכן כסף לקניית חומרים לבית הספר.

גם פארס וגם מוחמד מספרים על רחפנים שהמתנחלים מטיסים מעליהם כל הזמן כדי לנטר את חייהם. אתמול צנח אחד כזה לידם כשנגמרה לו הסוללה והם הגיעו לקחתו. “פשוט באים סתם להפגין נוכחות להפחיד ולצעוק: לכו לדהריה. כאן אלה אדמות מדינה.”

 מוחמד מספר שלפני המלחמה בדיוק סיים את תהליך קבלת אישור עבודה בישראל ושילם 7000 ש”ח. בדיוק כשקיבל, פרצה המלחמה והאישור בוטל. והכסף?  ירד לטמיון. כמובן לא החזירו לו. עכשיו בקושי חי. 
היום, יומים אחרי חידוש הלימודים, יש שביתת מחאה על הריגת אישה בדורא. הם מספרים שאשה שישבה במרפסת ביתה נורתה מאש חיילים ונהרגה .למה? אין תשובה. פורסם אצלנו בתקשורת? ברור שלא.

פארס מספר שוב על אלישיב נחום, המתנחל מחוות יהודה הצופה עליהם מהגבעה שמעבר לוואדי. כל הזמן מגיע ומגרש את כבשיו הרועות בשטחו. להפחיד פשוט. והם אכן מפחדים להתקרב לחוותו. עוד הוא מספר על נחום שבא לפני הגשם ופשוט חרש את השדה של משפחת פארס.

“רציתי ללכת לסדר עניינים,” הוא אומר, אבל חששתי להשאיר את הילדים רק עם אשתי, כשילדי הגדולים לא בבית.  הם מתגעגעים לזנותא. כאן, בשוויכה, הטופוגרפיה הררית והצפיפות גדולה יותר והחיים יותר קשים.

מוסיף ומספר שב-9.1.24 היה בירושלים בבית משפט על תביעה שהגישו בגלל גירושם. גם שם עו”ד קמר משרקה מייצגת. בהיעדרו היו אנשים אחרים מזנותא שהגיעו בתיאום של המת”ק. היו שם צבא ועיתונאים, ולכן ינון מחוות מיתרים הסמוכה, שהגיע עם עוד הרבה מתנחלים, פשוט חיכו שהחורשים הפלסטינים ישארו לבד. ואז, כשהצבא והעיתונאים הלכו, הם ירדו לוואדי והרביצו לחורשים, חתכו את צינור הדלק ועשו נזק לטרקטורים. לצלם לא העזו כדי שלא יקחו להם את הטלפונים.

אבל זוהי שגרת החיים שם עכשיו.

על הבנאליה של הרוע כתבה מי שכתבה על מי שהיהודים נרדפו על ידם.

וזה מה שהיהודים עושים עכשיו.