שייח’ סעד, יום רביעי 6.6.2007 בוקר משקיפות: חנה ב., נטע ע., תמר א. (מדווחת) 6:30 – 8:307:00 – 8:10 – שייח’ סעד כאשר אנחנו מגיעות מקבלים את פנינו אנשים המתלוננים על המעבר הצר במחסום בו רגלי האנשים יכולות להיתקע בקלות בחסימות. אך עוד יותר גרועה ההשפלה. במיוחד זו של הנשים. “אם אישה בהריון תיפול כאן וחייל יראה זאת, זה לא מקובל עלינו.”כפי שדיווחו כבר כמה משמרות, צומצם הפתח במחסום מאז הירי למינימום. חסימות משטרתיות יוצרות שני שבילים נפרדים, אחד לנכנסים לשייח’ סעד, אחד ליוצאים. שביל הכניסה בדיוק מספיק רחב למעבר אדם מבוגר. שביל היציאה כל כך צר שרק ילדים יכולים לעבור בו בלי להסתבך. אדם מבוגר, גם אם הוא רזה, צריך ללכת על הצד. שמענו גרסאות שונות על הסיבה לכך. “כדי שלא ירוצו”, אומר אחד המג”בניקים במקום. “מגיע לכם” (כעונש על הירי), מצטטת תושבת את מפקד המחסום. בשל המעבר המצומצם גם קשה יותר לפנות את האשפה לצפרדע בצד הירושלמי של המחסום, ובמקום זאת החלו לשפוך אותה לאורך המורד.התנועה דלילה, האנשים צריכים לעבור אחד אחד. אנחנו עוברות את המחסום לכיוון שייח’ סעד. ארבע תלמידות וכעשרה תלמידים בני 14 – 15 לא מורשים לעבור. החיילים טוענים שמלבד תעודת הלידה הם צריכים גם אישור מבית-הספר שהם באמת לומדים שם. אחרי טלפון לנציג המת”ק מתברר שזאת הייתה יוזמה אישית של המפקד במקום וכולם עוברים מלבד שני תלמידים. תעודת הלידה של האחד נרטבה וברובה בלתי קריאה, מלבד תאריך הלידה המעיד שהצעיר יהיה בן 16 רק בספטמבר. לשני כבר מלאו 16 שנה והוא זקוק לאישור שאין לו. צעיר עם קופסת גבינה בגודל של כחמישה ק”ג עובר לאחר שפתח את הקופסה. ב-7.45 המחסום כמעט ריק. מלבד שני התלמידים עזבו גם כל אלה שלא הורשו לעבור.כעבור מספר דקות, כאשר מגיעים שוב אנשים שמבקשים לעבור וגם אנחנו מצטרפות אליהם, מכניס אחד החיילים את הראשון בתור לוויכוח ובינתיים כל השאר צריכים לחכות. “נכון שהנשים האלה [אנחנו] רוצות לעזור לכם, אך האם זה לא משפיל בשבילכם שהן מצלמות אתכם ושאתם נזקקים לעזרתן? … כאן זה גבול. סע לטורקיה, יהיה לך אותו דבר.” רושמים שם ומספר תעודת זהות של כל מי שעובר וגם שלנו. וזה מה שסיפרו לנו על הירי: אחד היורים היה בחור מפגר, לשני התפרקה המשפחה, כלומר הם היו מן האנשים הכי חלשים בשכונה. ומי יודע האם לא נבחרו בשל כך כדי ליצור פרובוקציה?