בשעה 13:30 ביקרנו בחנותו של ז. בעזון. הבאנו לו כמות נכבדה של בגדים ונעליים לגברים וכלי בית ומטבח. חנותו הייתה מלאה סחורה, לרבות רהיטים קלים וכמה טלויזיות עם "כרס". הוא סיפר שאת הסחורה הוא רוכש מאדם מראש העין. מאידך הוא אמר שלא נסע לתל-אביב לפני שבוע למרות שהיה לו אישור נסיעה כי לא היה לו כסף. אני מקווה שהוא קונה ומוכר בתבונה עסקית.

הגענו לפרעתא לקראת 14:00 וחיכינו לתלמידות שהגיעו לאיטן. האמת היא שעם חלקן הזדהיתי. גן הילדים בו מתקיימים השיעורים ממוקם במעלה גבעה תלולה. הטיפוס לגן, או הירידה אליו, הם מבצע לא פשוט. בפרט כשחלק מהתלמידות היותר צעירות נועלות נעלי עקב מרשימות ביותר (+מעיל ארוך וכיסוי ראש תיקני).

בסיכומו של דבר נאספו כעשר תלמידות לשיעור העברית וכחמש לשיעור הקרושה.

בשיעור העברית נתכוונתי להמשיך ללמד ולתרגל מילות יחס בהן הן מתקשות ולהתקדם במערך השיעורים שהכנתי. אך אחרי שסיפרתי להן על ביקורי ברומניה והן שאלו שאלות סקרניות, הן ביקשו שאתחיל ללמד אותן לכתוב.

כמובן שרצונן הוא קודש לי והתחלנו ללמוד לכתוב. הן היו קשובות ומרוכזות ונלהבות. לכמה מהן יש ספר לימוד עברית והן עוקבות אחרי בעזרתו. ההספק היה גדול, גם בזכות לילי, אימי שתחיה, שסייעה בתרגום, וגם בעזרת ח. שהשתתפה בשיעור. כבר סיפרנו עליה. ח., כבת ששים, אשה קסומה שלמדה עברית בכוחות עצמה ורוצה ללמוד עוד ועוד.

בהמשך המשכנו לספור. כשהגענו ל 100, אמרתי להן שבעוד חודשיים תהיה להן בחינה על יכולת דיבור וכתיבה ואני מקווה שכולן תקבלנה 100. צריך היה לראות את כל הנשים, אחת כבר סבתא, אחדות אמהות לשמונה או חמישה ילדים, נבהלות וצוחקות, ואומרות שהן לא רוצות בחינה ולא תבואנה באותו יום, כמו ילדות קטנות.

שמתי לב שכשהשיעור נגמר הן לא קמות. לא ברור לי אם זה אקט של נימוס או שפשוט לא בא להן ללכת.

בשיעור הקרושה כל תלמידה עושה עבודה אחרת. או שהן באו עם ידע מוקדם או שהן מאד מוכשרות כי היצירות נראות נפלא. את יהודית היה צריך לגרור מהכיתה כי תלמידותיה מוכנות היו לשבת איתה עד הנץ החמה.

בדרך חזרה, כקילומטר לפני עזון (מזרחית לעזון) ראינו את הקומנדקר הקבוע עומד כשחזיתו לכיוון הכביש ולצידו חיילים.

ביציאה מנבי אליאס (כלומר בחלק המזרחי) עמדו בצמידות שלושה קומנדקרים ולידם כמה חיילים במה שנראה כמחסום פתע, אם כי לא היה טור מכוניות עומדות למרות שעת העומס.