נסענו מסביב דרך מעלה אדומים, לראות מה קורה במחסום לעזריה. לא היה שם מחסום בכלל.

המשכנו לעזריה ונכנסנו לחנות לשאול מה קורה. נאמר לנו שהבעיות הן בשעות הבוקר, בין 6 ל-9 בבוקר, כשהסטודנטים מנסים להגיע לאוניברסיטה והאנשים לעבודה. בשעות האלה אנשים מעוכבים לזמן רב.

ואדי נאר – נסענו לואדי נאר. התקבלנו בנימוס אך התבקשנו לעמוד במרחק 50 מ’ מהמחסום. לא הייתה תנועה כבדה ( אולי בגלל שהיה מוקדם עדיין, היינו שם ב-15.00). התנועה זרמה . מכוניות ללא אישור מיוחד לא הורשו לעבור מבית לחם לאבו דיס. שתיים חזרו חזרה. אל חאדר – מאחר והיה שקט החלטנו להגיע לאל חאדר, שנמצאת בהמשך הדרך שכבר היינו עליה. רצינו לראות מה קורה שם. במיוחד בגלל הבעיות שהיו שם בשבוע האחרון. היה קר מאד וגשום.

לא היו שם חיילים והאנשים אמרו לנו שגם לא היו במשך כל היום. אתמול כן היו אך לא הפריעו. צעדנו לכוון עמדת המוניות והתקבלנו בחום וגם הוזמנו לקפה. כשקיבלנו את ההזמנה הם הכניסו אותנו פנימה והושיבו אותנו קרוב לתנור שמוסק בעץ, הגישו לנו קפה ועוגה. קבוצת אנשים התגודדה סביבנו לספר לנו את סיפוריהם המצמררים.

לפני שאצטט אותם אני רוצה להגיד שהאנשים שם פוחדים להגיד את שמותיהם כי החיילים מגיעים אח”כ, מכים אותם, מאיימים עליהם והורסים את מרכולתם. הם רצו לדעת אם אנו היינו אלו שהתלוננו בשמם ב”בצלם”.

הנה סיפוריהם: ביום שישי האחרון ( ה-2 בינואר) מישהו זרק אבן שפגעה בנערה או אישה ישראלית. באותו יום, בערך ב-9 בערב, חיילים הגיעו אל הצריף שישבנו בו, וגררו החוצה ילד קטן שישן שם(כי היו לו בעיות בבית). שם הילד הוא א. קשרו את עיניו ולקחו אותו לאן שהוא בתחומי אל קאדר (לא ברור לאן), והיכו אותו. יתכן שעל ידי מתנחל, לא ברור לגמרי. הילד, עיניו קשורות, הוחזק שם עד 04.30 לפנות בוקר ורק אז הוחזר חזרה לצריף. נראה שזאת הייתה תגובה לזריקת האבן. איש אחר סיפר לנו שלמשפחתו יש אדמה ליד אפרת ולא מרשים לו להגיע אליה. ולא רק זה, הביוב של אפרת זורם לתוך המטע שלו. בעל בית הקפה שבצריף, גר בסמוך לצריף, סיפר לנו שכל המשפחות הוצאו החוצה מבתיהם (גם ילדים קטנים וגם נשים), למשך שעות באמצע הלילה.

זה נעשה כל כך שיגרתי, שחבריהם מטלפנים אליהם להודיע שהחיילים מגיעים ושילבישו היטב את הילדים כי הם יצטרכו להיות מחוץ לבית במשך שעות ארוכות. הם גם סיפרו לנו שהחיילים מגיעים לפעמים ודורשים דברים (סיגריות, קפה, מזון), מתלוננים על האיכות (מעדיפים סיגריות מרלבורו מישראל ולא תוצרת ערב), ואינם משלמים. החיילים אומרים להם לבוא לג’יפ כדי לקבל כסף אבל, הם יודעים שהם יוכו או שחפציהם יושחתו, לכן כבר מוותרים על התשלום.

כולם דברו על העבודות שהיו להם בישראל ועל המאמצים שהם עושים עכשיו כדי לפרנס את משפחותיהם ע”י מכירת דברים קטנים. הלב נשבר להם כאשר החיילים משליכים את מרכולתם הדלה אל הבוץ.

כל התלונות והבקשות הופנו אל תחנת המשטרה באפרת ואל איש הביטחון שם, ידידיה, שאיננו נותן להם להיכנס ומגרש אותם החוצה. בימים האחרונים, החיילים מגיעים בבקרים בטנק, מסתכלים מסביב, לא גורמים שום נזק, ועוזבים. בדרכנו למכונית פגשנו אדם שאינו יכול לחדש את הכרטיס המגנטי שלו ומבקש עזרה בהשגת אישור כדי שיוכל לקחת את אביו לביה”ח מוקסאד, לקבל שם את הרגל התותבת. נתנו לו את הכרטיס של “מוקד” והבטחנו לנסות. נורית.