בוקר שקט בפארסייה. זה החמ”ל של המלווים הישראלים, באים ויוצאים לכל המשימות שיש להם במשמרת. כל רגע הם נקראים לעזרה במקום אחר. נסענו טל ואני לחומסה. ביקשו שנבוא כי הגיע מתנחל. עד שהגענו הוא כבר לא היה. הבעיה שהגברים נמצאים הרחק במרעה והנשים והילדים נשארים לבד באזור המגורים. חוששים מהמתנחלים. הם ממש רוצים שכל הזמן יהיה איתם מישהו. בנסיעה חזרה משם ראינו מתנחל בטרקטורון מחפש עיסוק.

חזרנו לפארסייה ונקראנו לסייע בסַֹכות, ואחר כך נכנסנו לסמרה לעניינים אחרים, ולאחר מכן לשיחות עם קהילה אחרת. באמצע הגענו לקהילה שהחליטה לעזוב את היישוב עקב ההצקות של המתנחלים. הם כבר פרקו את המגורים והתכוננו לעבור לאזור אחר. הכבשים עומדות בחוץ, לא מבינות מה מתרחש. עדר כבשים מטופח וגדול. עכשיו לאחר הגז הם נקיים ויפים.
בכל מקום שאנחנו נמצאים הרועים מבקשים שנשיג להם אוכל לצאן. הגדרות שנבנות כל הזמן מסביב למתחם שלהם חונקות אותם לגמרי. קשה לתאר כמה זה קשה.
כשאנחנו מציעים להם להתכנס לפגישה משותפת (לתושבי הקהילות איתנו) הם שואלים יש לכם כסף לקנות אוכל לכבשים? זה הדבר היחיד שמעסיק אותם. תולים בנו מבט ספקני.

אחר הצהרים שוב יצאנו לחומסה לדבר איתם על הפגישה. פגשנו את המשפחה המובילה של הקהילה. הוא שכב בעייפות על רהיט כלשהו, ספק מיטה ספק כיסא, והסביר לנו שעם כל הכבוד לנו, לכבשים אין אוכל. המתנחלים מציקים. המצב קשה קשה. אבל ישמחו לדבר איתנו.