סיכום

ספר בשם "כוחה של הרחקה מכלילה", שפורסמה לאחרונה ע"י שני חברי סגל של אוניברסיטת תל-אביב, מנתח את הכיבוש הישראלי כמערכת רציונאליזציה של משטר מדיני. בניגוד לדעות הרווחות, שרואות בכיבוש צורה מעוותת של קולוניזציה אכזרית, כסוג של אפרטהייד יהודית או כתגובה בלתי נמנעת לטרור, מגלה הספר את ההיגיון המבני שמקיים ומשכפל, משמר ומכפיל את משטר הכיבוש, שהוא עתה כבר קיים מעל לארבעה עשורים – זהו כבר לא "כיבוש" במובנו הזמני המקובל של המילה. בהתבסס על מה שנשות מחסוםWATCH צופות היום ועל מה שצפינו במשך השנים בשטחים הפלסטינים הכבושים, זאת נקודת מבט מעניינת. הרי בסופו של דבר יש תמיד צורות חדשות של השפלה והטרדה, צורות חדשות כל שהן של מניעה  ואיסורים או "הרחקות"
.

12:00 חבלה

פלסטיני מספר לנו שאיננו יכול להביא את אשתו "לאדמות שלנו", כי למרות שלו יש היתר להגיע אל רכושו שלו, אין הדבר כך לגבי אשתו. החייל מסביר בסבלנות, "אתה יכול לקרוא לזה גבול אם תרצה, אולם היא איננה יכולה לעבור … איש לא יכול לעבור ללא היתר." היות וכך אכן המצב, ואין כל אפשרות לשנות את דעתו של החייל והמכונית חוזרת לחבלה.

פלסטיני במכונית חדישה אומר לנו שכדאי שנבוא בשעה 06:30, כאשר השער או השערים עמוסים ויש בעיות.

מכונית פרטית עם לוחיות זיהוי ישראליות (צהובות) נוסע בכביש ההפרדה, כאשר בתוכו יושבים שני חיילים. טרקטור גדול, המושך מאחוריו משדדת שרשרת, מכין את דרך העפר, כדי שיהיה חלק ומוכן עבור צה"ל לתפוש מסתננים. שני צעירים שמוחזרים לעומת שבאו בצד השני של נקודת המעבר, אינם מורשים לעבור מסיבה שאיננה ברורה לנו.

12:13 – שתי דקות לפני הזמן המתוכנן, סוגרים החיילים את כל השערים החקלאים – כי כאן בשער מס' 1392 יש בודאי יותר משער אחד או שניים שיש לנעול היטב – עד לפתיחה המתוכננת הבאה.

בדרך לראס עטיה

העבודה על הכביש ועל המחסום החדשים ממשיכה במרץ; מעל לחומת ההפרדה החדשה מתנוסס גדר תיל, שנראה שהוא מחושמל.

בצל שמתחת למחסה הבטון יושב מורה שכבר פגשנו. אנו לומדות שיש בעיה כאן: מורים כבר לא יכולים לעבור בעזרת תעודות הזהות שלהם בלבד, אלא שהם חייבים לצאת מהרכב ולעבור דרך מה שנקרא 'חדר הבדיקה' (מבנה בטון ללא חלונות). תקנה / מדיניות (איך שתיקרא בלשון נקייה) קיימת רק מזה כמה ימים. יתרה מזה, מוקדם יותר באותו יום, בגלל הלחץ הרב של יוצאים מהכפר ושל החוזרים אליו, לא הופעלה המדיניות / התקנה לגבי מורים שהיו בדרכם לבית הספר, הנראה היטב מהמחסום. אולם עכשיו יש הבדל גדול. מי שעומד מאחורי הטרדה חדשה זו איננו י', המפקד, אלא שני חיילי מ"צ – חיילת  גסת רוח ודעתנית וחייל שמדבר ללא הפסק אל הפלסטינים באומרו, "אנגלית או עברית, לא ערבית". ואכן זו חוסר הרגישות המוחלטת, ללא גבולות,  כלפי התרבות הערבית שמדהימה אותנו היום בכיבוש זה, "הכבוד" הוא מילת מפתח בחברה הפלסטינית ויש כבוד כלפי מורים, כפי שהיה פעם בחברה המערבית. אין המורים הפלסטינים יכולים להבין מדוע כלל חדש זה מופעל עליהם, כשהם עוברים יומיום את קו התפר אל בית ספר ומאליו. האם לא ניתן כל כבוד, למורים, שואלים הם שוב ושוב. החיילים, ובייחוד השוטרת הצבאית, אינם מראים שמץ של התחשבות או הערכה אל דבר זולת אל דרכם המכוערת.

י' מגן על הצורך בפקודה החדשה, באומרו שהחיילים חייבים לעקוב אחר הבאים והיוצאים. לנו, המבקרות, זה נראה כתרגיל שליטה מלאה. לחלק מהמורים נאמר שאם הם מסרבים להיכנס לחדר הבדיקה, הרי "הם יכולים לחזור לבית הספר, כדי לישון שם".

13:10 – עוד קבוצה של תושבי ראס עטיה, המבקשים לחזור הביתה, מעוכבים ומופנים לחדר הבדיקה, אולם הדלת נעולה! שלושה אנשים מחכים ומחכים.

13:10 – המיניבוס, תרומת ממשלת איטליה, ונהגו, המוכרים לנו היטב, כפי שהם מוכרים לכולם בסביבה, כולל החיילים, מעוכב. הנהג אומר לנו שבבוקר היה בסדר, אולם עכשיו נוצרות בעיות והרושם שלו הוא שהחיילים מתגרים במורים, כדי לגרום להם להפגין. שוב מובע ה"כבוד" שהחיילים מעניקים למקצוע ההוראה, כשהם חסרי כל סובלנות או הבנה כלפי ה"אחר".

המורים קוראים למוכתאר של ראס עטיה  והוא מופיע ופונה אל החיילים בשפה העברית בצורה שוטפת ומקסימה, אך ללא כל הואיל. השוטרת הצבאים במיוחד ממשיכה בהתנהגותה הגסה וחסרת כל עידון, כאשר המפקד עומד מאחוריה ומרשה לה המשיך כרצונה.

13:45 – לפתע אנו רואות את המיניבוס, שקודם לא הורשה לחצות את כביש קו התפר, עובר אותו; בסופו של דבר לא נאלץ איש לרדת מהמיניבוס. ובכן החיילים ויתרו – אולי בהשפעת נשות מחסוםWATCH וראש הכפר הסמוך?! נאמר לנו מפורשות שזה לא יהיה כך מחר… ואם לילדים לא יהיו מורים שיכולים להגיע אליהם בבוקר, מה אכפת לכובש?

14:15 צומת ג'ית

רכב האמר ובו שוטרי מג"ב, עומד במקום של המחסום הישן, ותור של ארבעה-חמישה כלי רכב מחכה, בזמן ששוטר המג"ב בודק את הרכב הראשון.

דיר שראף, ענבתא וג'ובארה:
אין על מה לדווח.

ארתאח:
אין נפש חיה במקום מלבד שומרי הביטחון האזרחי; ה"סגר" בגלל ה"בעיות" בירושלים נכנס לתוקפו ופירוש הדבר הוא שאין הפלסטינים יכולים להגיע לעבודתם בישראל.