סיור (בשתי מכוניות): אורחים: שישה חברים של ארגון "דיאלוגים נגד מיליטאריזם"

12:00 חבלה – השער החקלאי, שער מס' 1392

החיילים אינם שמים לב לקבוצה הגדולה של גברים ונשים  – הפעם אותו מספר של גברים כשל נשים! יש כאן מספר עגלות וסוסים וה"קאובוי" על סוס, ללא כובע הקיץ שלו – יום טיפוסי בשער המעבר הזה; מוסיף לנופך, עומר במשתלה שלו, אשר מסביר בעברית רהוטה, שאנו מתרגמות, את המצב בקלקיליה וההרס של המרכז החקלאי הגדול והמשגשג הזה, צמצומו מ-60,000 נפש ל-45,000 נפש ואת הבעיות שיוצרות החרמת האדמות לאורך קו התפר.

ליד התנחלות אלפי מנשה

חומת ההפרדה החדשה הולכת ונבנית, העבודה על הכביש החדש נמשכת וכנראה גם הקמתו של המחסום החדש, כאשר החיילים שומרים במקום.

ראס עטיה: מחסום בקו התפר בכפר שעל קו התפר (מערבית ממחסום ההפרדה).

ילדי בית הספר שחוזרים מבית הספר, אשר נמצא מערבית למחסום, עוברים את המחסום, ללא צורך בתעודות זהות. החייל שמוצב בעמדת התצפית צועק לנו שאסור לצלם. עציר, המוסתר ע"י רשת הסוואה, נראה רק כשהוא מלווה לבית השימוש הנייד. ריב פורץ כאשר אנו שואלות למה הוא עצור. שוטרת צבאית יוצאת מביתן הבידוק מבטון, כדי לנזוף בנו על שאנו מנסות לברר עם הצעיר מה קורה. המפקד עומד על כך שנעזוב את מרכז המחסום ומבטיח שאם נעזוב,  הוא יבוא להסביר לנו מה קורה. איזו הפתעה! – הוא איננו עושה כפי שהבטיח.

קלקליה – אין כאן מחסום היום.

נאבי אליאס – ארוחת צהריים מהנה זוכה להערכת האורחים.

עזון – אין ערימות העפר היום.

דיר שראף – עומדים כאן חיילים שאינם פועלים לעצור את כלי הרכב. אנו עוצרים, כדי לקנות כנאפה ולבקר אצל ג'אבל מוסא ואביו, אבו חוסיין, במינימרקט שלהם.

ענבתא –  אין תור של כלי רכב במחסום הבדיקה למכוניות, שהורחב לאחרונה.

ג'ובארה – ילדים קטנים מציקים לנו בתוקפנות לקבלת שקלים, בזמן שאנו מחכים בתור הארוך כדי לעבור.

16:30-17:45 שערי אפרים / אירטאח – כשאנו עומדים ליד גדר הביטחון, בדיוק מהצד השני של אירטאח, מתקרבים אלינו שני אנשי בטחון בלבוש אזרחי (כבר לא לבושים שחור), כשהם מראים לנו תעודות זיהוי. הם עומדים על כך שאסור כל צילום או הסרטה. אחד האורחים עומד ליד קיר הבטון הענקי שמקיף חלק מהמסוף, בניסיון לאמוד את גובה החומה ולתפוש צילום ממנה. אנו מעבירים את המכוניות למגרש החניה ויוצאים לצפות במה שקורה.

בשעה מאוחרת זו של אחר הצהריים, יורדים פלסטינים רבים, השבים מעבודתם. ממכוניות ומהמיניבוסים של הקבלנים. התור בכניסה למסוף נראה אינסופי; יש דחיפות והדיפות, יש נשים וילדים ונראה שיש רק שני חלונות פתוחים לשרות. אנו מתחילות בשיחות טלפון כשפתאום, נפתחים, באורח פלא, חלונות שרות נוספים. הבחינו בנו! התור מתחיל לזוז – ההתקהלות והדחיפות פוסקות. אחדים מקבוצת האורחים מוצאים כמה פלסטינים דוברי אנגלית מבין המחכים בתור; הם מסבירים להם, בזמן שמסריטים אותם, שהחלונות נפתחים כשנשות מחסוםWATCH מופיעות, אך נסגרים מיד כשהן עוזבות. הם ממשיכים לספר על חוויותיהם היומיומיות, ההמתנה של הבוקר, כדי לעבור את המסוף, האורכת, כברוב הבקרים, בין שעה לשלוש שעות; הם מתלוננים, בצדק, על המצב המחפיר ששורה כאן.

באותו הזמן מופיעים שני אנשי הביטחון; הגדול מביניהם מתחיל לדחוף ולטפל בגסות באחד האורחים האמריקאים, דורש את סרט ההסרטה שלו, מנסה לשבור את מצלמתו, צועק עליו שיפסיק וכו'. היות ואף אחד משני האורחים איננו מוכן למסור את מצלמתו והם מבהירים לאנשי הביטחון בהחלטיות שיפסיקו להטריד אותם, מצהירים שני אנשי הביטחון שהם יסגרו את שערי המתחם; משמעות הדבר הוא שאנו לא נוכל לעזוב את המתחם בשתי המכוניות שלנו שחונות שם ושגם הפלסטינים לא יוכלו להיכנס למסוף ושמכוניות הקבלנים לא יוכלו לצאת. הם מצהירים: "זהו איזור צבאי סגור" (כאשר הפלסטינים בפנים)!! הם מבצעים את האיום שלהם; אנו מתחילות לטלפן. אחד האורחים נעמד ליד השער שסגור עתה ואיש הבטחון "האחראי" שואל אותו מדוע; האורח מרמז לו שהוא עומד שם כדי לצפות בנעשה. לאט נפתח השער, כדי לאפשר לטפטוף של פלסטינים לעבור; הם רצים מיד לעבר המסוף, מפחד שיהיו עוד עיכובים נוספים.

בזמן שאנו מטלפנות לעורכי הדין, לתמי וכו', מופיעים לפתע שני ג'יפים צבאיים, מזנקים לתוך המתחם ועוצרים פחות או יותר לרגלינו. יוצאים מהם שמונה חיילים בנשק דרוך! הגדול מבין אנשי הביטחון של החברה הפרטית שמנהלת את המקום, מרחף מאחוריהם, כאשר סרן מתחיל לדבר אל האורחים באנגלית לא רעה. הוא עומד על כך שיראו לו מה הם צילמו. הוא שבע רצון ממה שהוא רואה (אין צורך להסביר מה קרה, לאור מה שנראה בסרט). אולם איש הביטחון, המרחף מאחורי הקצין, עומד עתה על כך שיש עוד סרט שצריך לראות אותו. הסרן שואל היכן הסרט הנוסף ושואל אם אנו רוצים לבלות את כל הלילה כאן (הוא מדבר אל שישה אזרחים אמריקאים); לפתע נדלק אצלו ניצוץ: "האם לא עמדתם לעזוב את המקום עכשיו? ובכן מדוע שלא תצאו לדרככם?" ואכן כך אנו עושות, בעוזבנו מציאות שברור שנותנת יותר מרמז על  מדינה אוטוקראטית.