הכיכר שבין מחנה הפליטים קלנדיה למחסום הייתה עד לפני כמה חדשים מקום שוקק חיים שעברו בו אלפי בני אדם ביום.

פה התרוצצו ילדים ונערים והציעו את מרכולתם המזדמנת לעוברים ולשבים, פה התמקמו צוותי תקשורת שתעדו את מוראות הכיבוש, לכאן הגיעו תהלוכות מפגינים ופה הם הותקפו ברימוני הלם וגז שנורו עליהם בידי חיילים. בקיצור – מקום של חיים.

מעבר לכיכר, מאחורי שורת המכונית (בתמונה), המקום בו מתגבהת ערימת חול והלאה ממנה היה מגרש חנייה רחב ידיים, מגרש חנייה לרכבים פלסטינים. שם הייתי חונה גם אני.

לפני חדשים אחדים החלו החפירות וההריסות.

שיפוצים הם קוראים לזה. אין יותר כיכר ואין מקום לחנות בו.

שמועות אומרות שהשיפוצים ימשכו שנה וחצי ושמועות אחרות מספרות שזה יארך שנתיים.

ובינתיים מה?

בוקה ומבולקה. איי החרבות וגלי האבנים מזכירים תמונות של עיר אחרי הפצצה אווירית.

למרות ששעת אחר הצהריים אינה שעה של עומס במחסום, המסע מהצד הפלסטיני לצדו הירושלמי ארך זמן רב.

אני לא סופרת ראשים אבל היו הרבה. הרבה בני אדם מלפנים והרבה בני אדם מאחור. די שבחור אחד נכנס לוויכוח עם החיילת באשר לכשרות האישור שבידו כדי שהכל ייעצר על עמדו.

מחסום א-רם:

דחיית אל בריד (=פרוור הדואר) הייתה במקורה חלק מהעיירה א-רם.  על פי השיטה הישראלית של כמה שיותר אדמה וכמה שפחות בני אדם סופחה הדחייה לישראל וא-רם הופרדה מירושלים שהייתה מרכז חיי תושביה.

בחומה שמקיפה את א-רם פערו שער מתכת, שער צבאי. לפני כמה חודשים עשו את השער למחסום כניסה לגדה (כניסה בלבד ואסור ביציאה) במטרה לווסת את עומסי התנועה במחסום קלנדיה.

בחודשי תפעולו הראשונים היה המחסום נפתח בצהריים ונסגר בשבע בערב. מאז חג הקורבן הוא פתוח 12 שעות ביממה. מעשר בבוקר עד עשר בלילה.

אבל אליה וקוץ בה. לדברי הפלסטינים קורה שילדים מא-רם זורקים אבנים לעבר החיילים שבמחסום (רק מבפנים ואף פעם לא הפוך, מבחוץ), אז נסגר המחסום, החיילים נעלמים עד יום המחרת ומאות הרכבים שהגיעו אל המחסום הסגור בסיומו של יום עבודה במזרח ירושלים והם בדרכם הביתה, לגדה, נאלצים לעשות פרסה, לנסוע למחסום קלנדיה והתוצאה היא שטורי מכוניות עד קצה האופק משתרכים לפתחו.

השמש כבר שקעה כשהגעתי לא-רם כדי לשמוע ממקור ראשון על דעת מי ובשם איזה היגיון הם, החיילים, מבצעים את הענישה הקיבוצית הזאת.

הקצין, המפקד במקום, הודה שנכון, שכשיש הפרות סדר הם סוגרים את השער כדי לשמור על בטיחות החיילים והוסיף שלא עוד, שעל פי נוהל חדש אם וכאשר יתרחש הפס”ד, החיילים יזעיקו את השו”פים (=שוטרים פלסטינים) והם שיתעמתו עם ההפס”דניקים.

מעתה השוטרים הפלסטינים לא רק עושי דברה של ישראל, לא רק משת”פים של השלטון, עכשיו זה גם יד איש באחיו, בבחינת הפרד ומשול.

הקצין הוסיף וסיפר כמה קשה המשמרת במקום לחיילים, לעמוד כל יום 12 שעות כשקרמי ששוקל 4 קילו מלפנים ו- 4 קילו מאחור זה מכביד, ואחרי שבדקו, מצאו שבשעות הבוקר תנועת הרכבים דלילה לעומת ריבוי הנכנסים אחה”צ-ערב, והוחלט לשוב לשעות הפעילות מהעבר, המחסום יפתח בשעה אחת בצהריים וייסגר בשבע בערב.