א-ראם, קלנדיה – יום ב’ 20.3.06 אחה”צ משקיפות : ציפי א., ליזי ש. טפיחות “הסתחבקות” החיילים על שכמם של מעוכבים, או כאלה שמסרבים להעבירם. מרגיש כמו “אנס מנומס”. א-ראם : שלושה נערים מבקשים לעבור, בדרכם חזרה מבית הספר, עם הילקוטים על גבם. החייל בודק את תיקיהם ואת תעודותיהם. שניים ממשיכים וחברם מעוכב. החייל מבקש לראות שוב את התעודה. הנער שואל “למה?”. בזה הרגע, החייל אוחז בזרועו, דוחף אותו, מוביל אותו לקיר, “מדביק” אותו לקיר נצמד אליו והיד מונפת……אנחנו ממהרות לצעוק אל החייל לחדול, שאסור לו, שאנחנו עדות.החייל מתעצבן ופונה אלינו “אל תפריעו לי בעבודתי”. שאלנו אם העבודה היא להצמיד נערים לקירות…..הוא לוקח את הנער “מעוכב שלי” ומעכב אותו למילוי טפסים.עעעעעלללללל מממממההההה?החייל התוקף מסרב למסור לנו את פרטיו ונציג המת”ק שנמצא שם טוען שהוא “לא יודע איך קוראים לו”.מגיעים שני חברים נוספים. אחד שכתוב על גבו “חובש”, המנסה בכל כוחו להראות קשוח, מסרב לתת מים לנער המעוכב “הוא רוצה מים? שיבקש! הוא לא ביקש!”. “ליבי יוצא אליו” ממשיך חברו. עברה כבר שעה והוא עומד שם, כשבכל רגע ניגש אליו חייל אחר לדבר איתו.אנחנו עדות לכך שהחיילים, מבלי שנוכחותנו כלל מטרידה אותם, מתאמים ביניהם עמדות. “חשש לתקיפה” מציע האחד וכולם מסכימים. זה הכי חזק. זה תמיד תופס.מים הוא לא קיבל. אחרי שעה וחצי עיכוב ומילוי טפסים, הנער משוחרר. שם החייל התוקף: ב. סירב לומר את שם משפחתו.(התקשרנו לב. ולט. והנושא “טופל”)בדרך חזרה, החייל כבר לא היה במחסום. קלנדיה : – הכביש החדש כמעט ומוכן. הדרך הרגילה בפתח החומה למחסום, נחסמה. כעת עוברים במדרכה וחוצים את הכביש…… “אנס מנומס” ההרגשה לא עוזבת….נעים לראות דוכנים בכניסה למחסום.תנועת רכבים דלה במחסום הרכבים. במחסום הולכי הרגל, שני תורים לנשים. אחת עוברת, מניחה את תיקה בשיקוף, מציגה את ת”ז שלה, עוברת בקרוסלה השנייה, ורק אז עוברת עוד אחת למבדק.”יאללה!” עסיסי נשמע בכריזה.בדרכנו החוצה אנו שומעות: “כל המסלולים פתוחים” בעברית צחה. לאלה המבינים אותה….