חווארה, יום שבת 5.6.04, בוקר משתתפות: ורדה ג’, עמליה ו’, ויוי צ’ (מדווחת לדרומי), עמליה (מדווחת לצפוני) ההדרדרות במחסום חווארה נמשכת בפרט במחסום הדרומי לנכנסים לשכם. התנהגות החיילים אחד הגורמים להדרדרות . החיילים מיחידת הצנחנים מוצבים במחסום זה כחודש. קצין המת”ק אלעד הגיע לאחר הפצרות רבות של המשמרת. הוא מתנשא, לא קשוב ובז לפלסטינים, ובכך תמך בעקיפין בהתנהגות הבלתי נסבלת והמבישה של חיילי המחסום. גם יחסו לנשות מחסוםווטש מאד לא אוהד .במת”ק שכם שני קצינים בשם אלעד,זה של היום גבוה ורזה.במחסום הדרומי עמדו בבוקר מאות פלסטינים בשלושה תורים (נשים, גברים מבוגרים וגברים צעירים). הסטודנטים לנים בשכם עד לגמר בחינות סוף השנה. החיילים כולם עם נשק שלוף ומכוון כלפי האוכלוסיה ולעתים ממרחק קטן מאד. את האנשים הם מזמנים לבדיקה רק בצעקות אלימות ובהפגנת משטמה גלויה. מעוכבים – בכל זמן נתון כעשרים מעוכבים מחכים זמן ארוך לתשובת השב”כ. המעוכבים נצטוו לשבת ולא לעמוד. אחדים יכלו לשבת רק בכריעה כי לא רצו ללכלך את בגדיהם בעפר בלבן. בין המעוכבים גברים הלבושים באלגנטיות מרשימה.בנוסף לאווירת האלימות והעוינות ששררה במחסום, החיילים לא התחשבו בשום בקשה הומניטרית או רפואית אם לא היו מלווים באשור מן המת”ק, גם כאשר הזימון הרפואי היה חתום לפי הכללים ותקף לתאריך של היום. לאור כל המתואר נשאר לנו רק להתקשר לגורמים שאנו מכירים, מספרים של קציני מת”ק מן הגזרה ולדובר צה”ל של אזור המרכז. מן המת”ק נשלח סגן אלעד שלא תרם כמעט במאומה לפתירת בקשות הומניטריות וזרז אך במעט את בדיקת התעודות כאשר שם עצמו למושיע האנושות בבדיקת תור הגברים המבוגרים שממילא מורשים לעבור מתוקף גילם.אולם השיחה לדובר צה”ל היא שהביאה בסופו של דבר לרגיעה מסוימת במחסום. החיילים ממתנים מעט את התהגותם והתורים מתקצרים, המעוכבים מתחילים להשתחרר כאשר את מקומם ממלאים מעוכבים חדשים ועדיין אין שום התחשבות בבקשות הומניטריות. מדובר צהל התקשרה מירב יותר מאוחר כדי לברר אם חל שיפור. זו השבת השנייה ברציפות שהמשרד הזה עוזר במעט במחסום חווארה.פרוט של חלק מן המקרים שלא הרשו לעבור או עברו רק לאחר התערבות שלנותינוק שברגליו זיהום קשה עבר עם אביו רק לאחר התערבותה הנחרצת של חברה המשמרת ורדה בעצמה רופאה בכירה.היא הסבירה בתקיפות לחיילים שהתינוק חייב להגיע במהירות לבית החולים לקבלת טיפול זימון לסריקות בבתי חולים בשכם או לאשפוז לפני ניתוח מורכב.זימונים רשמיים, עם חותמות וחתימות ותקפים לתאריך של היום – בקשות הומניטריות שונות כמו ליווי בן משפחה עיוור או קשיש, נדחו בתחילה. כל גבר פלסטיני עם תינוק בזרועותיו הוא מתחזה ושקרן כי “גבר פלסטיני לא לוקח ילד על הידיים “. דליה באסא מתאמת הבריאות מן המת”ק בקשה שנתקשר אליה ביום ראשון 6/6 לאחר שתברר את פשר דחית המקרים הרפואיים (אכן נתקשר חווארה צפון ליוצאים משכם צופות חוה ה’, עמליה (מדווחת)יחסית למה שמתרחש בחלקו הדרומי של המחסום – בצידו הצפוני רגוע יותר ושקט.כשהגעתי לשם – 5 מעוכבים בתוכם אישה אחת צעירה, עטופה מכף רגל ועד ראש עומדת על המשטח החשוף תחת השמש הקופחת. תנועת העוברים זורמת בדרך כלל, אולם כולם ללא יוצא דופן נדרשים לפתוח את השקים/תיקים/ מזוודות ולהוציא עד תומה את כל התכולה.החיילים ברובם עניניים, מבררים בינם לבין עצמם מה ההנחיות ופועלים על פיהם.לא נשמעות שם גדפות וחרפות או דיבור גס כפי שבצד הדרומי של המחסום אם כי, ובענין הזה יש לדעתי החרפה הולכת וגוברת בשבועות האחרונים – אל כל העוברים מכוון נשק מצד החיילים כל הזמן ובלי סיבה נראית לעין.פניתי בענינם של המעוכבים ואחרי כחצי שעה הם התחילו להיות משוחררים כאשר דווקא התעודה של האישה לא חזרה מהבדיקה.סג”מ י. מפקד המחסום איפשר לי להביא לה כיסא, ולאחר עוד כחצי שעה כשתעודתה טרם חזרה הוא איפשר להעביר את הכסא למקום מוצל ליד העמדה ואף לתת לה לשתות (היא סרבה)בינתיים – מעוכבים חדשים שביקשו וקיבלו אפשרות לגשת למלא בקבוקי מים בטנק המים של החיילים, בינהם אב עם ילדה קטנה – שאלתי בענינה ואחד החיילים אמר לי שהאמא עברה והאב יכול היה לשלוח את הילדה עם האמא אבל הם בחרו להשאיר את הילדה עם האב כדי ללחוץ על שיחרורו המהיר.ראיתי אכן את האם עומדת במרחק לא רב משם. החיילים נתנו לילדה ולילד נוסף שעמד עם אביו מיץ פטל ולרגע עבר שם משב רוח של רוך במקום הנוקשה הזה. לאחר זמן רב הגיע לבסוף האישור לאותה אישה, הקצין נתן לי את התעודה למסור לה וכשנתתי לה אותה כפות הידים שלה רעדו.אני רוצה לציין שהתברר לי שי. מפקד המחסום הינו קיבוצניק, וכשניגשתי אליו והצגתי את עצמי בשמי, שאלתי אותו על כך ואמרתי לו שגם אני מקיבוץ (דבר שאיני נוהגת לעשות). הוא שאל אותי מהיכן ואמרתי לו אבל הוא סירב להגיד מאיזה קיבוץ הוא. “עזבי…” הוא אמר.הרגשתי שהוא בפירוש מתבייש (דבר שאני רואה בו קרן אור מסויימת) אבל לאורך כל השהות שלנו שם הרגשתי איזה חוט דק מאוד אמנם, אבל קיים, של איזו הבנה מסויימת בינו לביני דבר שאיפשר לי לפנות אליו בעיקר בנושא המעוכבים ולהערכתי גם לגרום לזירוז שיחרור.