אבו דיס, פישפש, מישור אדומים, סוואחרה ומשרדו של סלח באדריום א’, 4.7.04, בוקרמשקיפות: מיכל ש, ואילנה ד, (מדווחת) אבו דיס6:30 ארבעה מעוכבים על יד תחנת הדלק אין נוכחות מג”ב. עלינו למלון לבדוק את המשך בניית החומה כי לא הייתי במקום כחודשיים. כמה פלסטינים עברו בלי הפרעה. אחר כך הגיע ג’יפ מג”ב שחנה בצד הצפוני של המלון. דיברנו עם המעוכבים שהיו במצב רוח די טוב בהתחשב שניירותיהם נלקחו כבר בשעה 5:30. עדיין לא היה שום שוטר בשטח ואמרנו להם שאם אחרי שלוש שעות לא ישחררו אותם הם יכולים לפנות למוקד. הם הודו לנו.כאשר התקרבנו לפישפש בדיוק הג’יפ עזב את המקום ומשקיף פלסטיני על הבטונאדות כיוון את תנועת העוברים שחיכו לרגע זה. מיכל עברה לבדוק איך נראה הצד השני לפני שהמשכנו דרך א-תור למישור אדומים. תור המוניות הצהובות היה יחסית קצר לשמחת הנהגים שאמרו – ממש לא בצדק – שזה “הודות לנו”. למרות שהחופש הגדול התחיל עדיין היו הרבה סטודנטים שלומדים בקורסי קיץ. עצרנו בכניסה לאל-עזריא וגם שם התור היה קצר. אב ובנו הוצאו לפני כחצי שעה מתוך מונית דרך לרמאללה. האב הוזמן לביקור במרפאה אחרי בדיקת MRI של הראש בגלל הרעה בראייתו . דיברנו עם מפקד המחסום ואחרי כ-10 דקות הם הורשו להמשיך בדרך. האב הודה לנו. עבודות תשתית רציניות מתבצעות בשטח להכנת כביש רחב עם פנסים ליישוב קידר. בוואדי נאר נאמר לנו שאסור לנו להתקרב למחסום כי אנו מפריעות לעבודת החיילים. שני קצינים מבוגרים במכונית פרטית השגיחו על שני טרקטורים ענקיים שהעבירו ערמות עפר. מתוכנן מעבר גבול “אמיתי” למקום. “כמו ארז”, אמרו הפלטינים, “כמו קלנדיה” אמר אחד המהנדסים שכבר ראיתי פעם בקלנדיה. העבודות יארכו חודש. בתור מכיוון בית-לחם היו כ-30 מכוניות והנוסעים ירדו והמשיכו ברגל מעבר למחסום על מנת להגיע יותר מהר. רובם לא נבדקו, בחורה שהיתה כולה עטופה בשחור נתבקשה להיכנס לאוהל לבדיקת זהותה ע”י חיילת. מכיוון ירושלים ההמתנה היתה קצרה ביותר. אמבולנס נבדק בקפדנות. כשעמדנו לעזוב ע’ סיפר לנו על שני אירועים שקרו בשבת בערב בסביבות השעה 6:00. נהג אחד, כנראה תושב השטחים, שנהג בטרנזיט עם לוחיות צהובות ניסה לברוח מהמג”בניקים וכשלא הצליח החנה את הרכב וברח ברגל. החיילים חתכו את ארבעת הצמיגים והוציאו וניתקו את כל חוטי החשמל מתחת להגה. ע’ טען שהנהג היה צריך לבוא ולשם את הקנס של 500 ₪, אך לחיילים אסור היה להשחית רכוש במקום לנסות לתפוס את המבוקש. הוא דיווח על המקרה במשטרת מעלה אדומים ושם נאמר לו שהמשטרה איננה יכולה להתערב בנעשה במחסום. הוא הראה לנו את המכונית המושחתת והבטחנו לו שנדווח. הוא אמר שהוא יחזור למשטרה להתלונן.המקרה השני היה קשור לנהג של אוטובוס של חברת האוטובוסים של סוואחרה, כנראה גם הוא תושב שטחים שהחנה את האוטובוס בצד הדרך והלך. חייל אחד הצליח בלי מפתחות, לא בדיוק ברור איך, להתניע את האוטובוס ונסע איתו עד לתוך המחסום, הרכב עדיין נמצא שם מאז אתמול בערב. כאשר שאלנו את החיילים הם אמרו שהמג”ד הסכים ל”ענישה הזאת” ושאם יש לנו שאלות עלינו להפנותן איליו. י’ סיפר לנו שאנשי סאווחרה אף פעם לא עשו בעיות. חזרנו בדרך המוניות וראינו שהחלק התחתון של הצד המזרחי של החומה באבו-דיס צבוע בלבן, אך כתובות חדשות כבר התחילו להופיע. ביקרנו במשרדו המפואר של סלת באדר, המקשר האחראי על אבו-דיס, אל-עזריא, סוואחרה ושיך-סעיד. יש לו ספות עור חדשות במשרד. שלושה גברים קמו והלכו כשהתקרבנו ומייד הוגש לנו תה. סלח תיאר לנו את מהלך קבלת אישור לביקור במרפאה בירושלים. א. חייבת להיות הזמנה מרופא לתאריך מסויים עם תרגום לאנגלית. ב. במשרד של סלח בודקים אותה ומצרפים פרטים של המבקש. ג. סלח מפקסס את המסמך לרפי אמסלם במת”ק מעלה-אדומים ומתקשר לוודא אם הניירות הגיעו. ד. רפי בודק אותם ומפקסס אותם למת”ק עציון. ה. משם כל נייר עובר למת”ק בית-אל לבדיקת השב”כ. אח”כ הבקשה חוזרת באותה דרך חזרה למבקש. זה לוקח בדרך כלל כשלושה ימי עבודה. במקרה חירום (התקף לב) ניתן לזרז את הטיפול ולקבל אישור תוך שבע שעות אם האירוע לא קורה מחוץ לשעות העבודה, מכשירי הפקסים תקינים והטלפונים עובדים. הוא בדעה שחיי הישראלים קשים מאד, “אנחנו לא צריכים להיבדק בכניסה לקניון ברמאללה ואף חומה לא תרתיע מתאבד.” הוא בטוח שבקרוב ישראל תהיה תחת שליטת הפלסטינים וצחק שיש לה כנראה יותר מדי כסף אם היא בונה טרמינל מפואר בסוואחרה.