מטרת המשמרת: 1.מסירת כספי תרומה של סילביה וחברותיה

2. הצטיידות במכולת של נביל בצומת זיף וביקור אצל השיח’ סעיד באלרכיז.

ראשית, אספנו , כרגיל, חבילות ביגוד מאצל סמדר הבלתי נלאית.

הדרך
עברנו את מעבר מיתר המסריח נורא והנטוש. נזכרנו כמה היה שוקק וקשה היה למצוא מקום חניה.
כביש 60 – התנחלות אשתמוע מתרחבת. הדרך מרמדין לדהריה סגורה כי תושבי טנא עומרים אינם מאפשרים לתושבי רמדין שימוש בכביש. לא בא להם טוב בעין. לכן הגישה לדהריה היא דרך סיניא (מול סמוע, ממערב לכביש).
התנחלות אדוריים מתרחבת: מחוץ למצודה המקורית, קרוואנים. חייל מתצפת עם רובה שלוף מהבודקה לעבר המעיין, האסור לפלסטינאים.כדי להגיע מצומת דורא/ אל פאוואר לעיירה אל פאוואר, הולכים רגלית בדרך עפר מפותלת. וכדי להיכנס ברכב לדורא, נוסעים בדרך עפר מפותלת – אלהיג’רה.קלקיס – חסומה. העברה מגב אל גב.כביש 356 – צומת זיף פתוחה.

במכולת של נביל מסרנו את התרומה של סילביה וחברותיה עבור זיאד חושייה. קנינו מצרכי יסוד וירקות עבור משפחת שיח’ סעיד באלרכיז.

מצפון לכרמל ממערב לכביש נטוע כרם חדש של המתנחלים, שטח מגודר, בונים גם יקב. בהמשך, מול חוות מעון, השטח עליו השתלטו בעבר משגשג בירוק עז, יש כסף וגם מים, המתנחלים מציירים את הנוף הציוני – היהודים כמביאים את הציוויליזציה לארץ הטרשים הפראיים. כמובן בהמשך מול א-טוואני אפשר לראות כי כאשר אי אפשר לסלק את הפלסטינים מאדמותיהם, גם השטחים שלהם פורחים.

אצל שיח’ סעיד, באל-רכיז, בדרך עפר מזרחית לא-טוואני
אנו עוצרים במקום בו הדרך חסומה באבן גדולה (תמונה), כל כך קרוב ליציאה לכביש ליד אביגיל. מעבר לחסימה נראים רכבי מתנחלים על הכביש שנסלל על אדמות פלסטיניות.

נכנסנו לבית. מוחמד מסביר שאת הבית כולו שיח’ סעיד בנה במו ידיו וריצף בדיוק מופתי את החצר. שנים הוא עבד בבניין במקומות שונים בישראל. יש לו 10 ילדים, 6 בנים ו 4 בנות, משתי נשים, אחת איתו עם ילדיה, השנייה עזבה עם ילדיה למקום אחר. בעל הבית קיבל את פנינו במאור פנים, בחדר שהותאם עבורו, ובה מיטה מתכווננת שרכשו בעזרת מועצת א-טוואני.

שיח’ סעיד סיפר איך ב 17 באפריל ארבעה מתנחלים, כולל הרבש”צ של אביגיל, פלשו לאדמתו הצמודה לחצרו. הרבש”צ (התנהגותו החמירה מאז שהתרבו נערי הגבעות האלימים בכל הסביבה) לקח מכשיר קונגו והתחיל לחפור באדמתו של שיח’ סעיד. בנו בן ה-16 יצא אליהם והחל לצלם. תפסו את הנער והשכיבו אותו. וכשהוא ניסה לעזור לו, ירו שתי יריות באוויר וירייה אחת ברגלו של האב. את הנער עצרו אך את המצלמה, עם הווידאו המתעד את הפלישה והתקיפה, הספיק הנער לזרוק לעבר אחותו. כך שנותרה עדות מצולמת, אך הקוד לפתיחת הטלפון הנייד היה רק אצל הנער כך שאפשר היה לעשות שימוש בתיעוד רק לאחר שהנער שוחרר בערבות של 5,000 ₪ בעזרת עורכת הדין קמר משרקי.

שיח’ סעיד שכב על האדמה זב דם מרגלו הפצועה במשך שעה, כי המתנחלים ניסו למנוע העברתו לבית חולים באמבולנס ישראלי. לבסוף הוא נלקח סוף סוף לבית חולים סורוקה, מחוסר הכרה מאיבוד דם, קיבל 4 מנות דם. הרופאים במחלקה לטיפול נמרץ מסרו לאחר שהתעורר כעבור שלושה ימים, שלא הייתה ברירה ונאלצו לכרות את רגלו.

כשהועבר למחלקה אזקו אותו למיטה, בשתי ידיו מעל ראשו, וברגלו השנייה. 2 חיילים שמרו עליו וביקורים נאסרו עליו. כשהביאו לו אוכל שיחררו את ידו השמאלית. כשאמר שאינו יכול לאכול ביד שמאל לא התחשבו בו (גם כי אינו רגיל להשתמש ביד זו, וגם כי מוסלמים אוכלים רק ביד ימין, יד שמאל משמשת לטיפול בצרכים ולכן היא נטמאת). כשצעק, אמרו לו לשתוק כי זה בית חולים. על כך הגיב שעבורו זה בית סוהר. בכל זאת השתדל לאכול אך לכלך את החולצה והאחות הסתכלה עליו בביקורת. כשהמשמרת התחלפה, החיילים שיחררו את ידו הימנית. שיח’ סעיד ציין לטובה את היחס האנושי מצד החיילים במשמרת זו. לעומת זאת, האחות ניסתה לחטט בתיק שלו כדי להעביר מסמכים לידי המתנחלים אשר תכננו להגיש נגדו תלונה שקרית, כאילו הם רק הגנו על עצמם כי הוא זה שתקף אותם. כששוחרר כעבור ארבעה ימים הצליח אהוד קריניס בדרך כלשהי להעביר לו בגדים להחלפה. גם הבגדים האלה הועברו בבדיקה קפדנית. ביקשו להזמין עבורו אמבולנס כדי להגיע לביתו, אך זה לא אושר והוא הועבר הביתה ברכב הפוסטה הצרה והברזלית הידועה לשמצה. הגדם הטרי נחבט במסגרות הברזל וכאב מאד. סוף סוף אמבולנס לקח אותו לבית החולים בחברון.

הווידאו שבו התיעוד על כך שהם הותקפו בחצר ביתם הוא ההוכחה מי התוקפן ומי הקורבן. ושיח’ סעיד אינו מוותר על תביעה משפטית נגד התוקפים, בעודו מחכה שהגדם יגליד כדי שיוכל להרכיב עליו פרוטזה.

ובינתיים כל יום המתנחלים  מוסיפים להטריד אותם וחותכים את הגדר. תלונות למשטרה לא עוזרות. את המתנדבים מחו”ל מגרשים.

שיח’ סעיד ליווה אותנו נשען בקלילות על הקביים ועולה אתנו בזריזות. בדרך הראה את המקום בו מתנחלים גדעו את העצים ובו הוא שב ומעבד את האדמה.

בדרך חזרה מאל-רכיז בכביש 317 עברנו על-פני זנותא, שעל אדמותיה השתלטו אדוני הארץ ושתלו בו שורות של גפנים. צינורות המים מרווים את השדות. בכלל, מטעי גפנים ועדרי צאן ובקר הם אמצעי ההשתלטות העיקריים באזור. העפנו מבט במה שהיה ביתו-מבצרו של אבו סאפי, שהמתנחל ישראל קפלן השתלט עליו. מוחמד זיהה את החביות של אבו סאפי ז”ל, שמונחות עכשיו בשימוש המתנחלים בשדות שנשדדו.