ערב יום כיפור, נורית ואני החלטנו לנסוע לבקעה, לפסאיל.

בדרך ראינו 4 משאיות גוררות כל אחת שתי מכולות מלאות בזבל. משיחה עם הנהגים שעצרו בתצפית היפה לעבר בקעת הירדן, והזמינו אותנו לשתות עמם קפה, הבנו  שמקור הזבל הוא בשכונה נווה יעקב ליד ירושלים. הם מובילים את הזבל הזה למטמנה שנקראת אתר פסולת טובלן, שנמצא 1.5 ק”מ צפונית להתנחלות יפית.

אז עכשיו נדע כולנו שישראל משתמשת בבקעת הירדן, מלבד כשטח אש בלתי מוגבל, גם לאתר להטמנת פסולת מישראל. .

בפסאיל וואסטה יש לנו חברה בדואית, הג’ר, שכבר פעמיים בחצי השנה האחרונה הרסו את ביתה. כבר כתבנו בעבר על אצילותה וחכמת החיים שלה. בביקור הראשון, עם דפנה, לאחר ההריסה הראשונה, הכרנו גם את בעלה אבו זייד, שעשה רושם של אדם חכם בעל כבוד עצמי. לפני מספר חודשים הוא נהרג בתאונת דרכים בדרך מיריחו לפסאיל. אין לי הסבר מדוע נקשרה נפשנו בנפשה, ואתמול, ערב יום כיפור הרגשנו צורך להגיע אליה. זה לא יכפר על העוולות שבני עמנו מעוללים לה ולמשפחתה, אבל שמירת הקשר איתה  מקל במעט על הרגשתנו. נראה שחכתה לבואנו כי הכינה לנו מתנות קטנות – נרתיקים קטנים רקומים, ומסרה אחת בשביל דפנה.

עודנו יושבות תחת עץ הפיקוס המצל, ראינו 3 ציפורים קטנות, שרקרק גמדי, צבען ירוק ומתחת למקור המחודד הצבע הוא כחול. הציפורים הציגו לפנינו תעופות ראווה. גם הודא והגר התלהבו מהציפורים וטענו שזו פעם ראשונה שהן רואות במקומן  ציפורים כאלו מרהיבות.

בביקורנו הקודם שאלנו אם היא תשמח לקרוא ספרים בערבית. היא גילתה עניין אז בקשנו מאיתמר, שגר ביפו, והוא הביא לנו מקפה יאפא את הספר טינטוריה – רומן שמתרחש  בקהיר.  הבאנו גם ספר בערבית מלווה בציורים יפים, בונג’ון, שכתב בן של חברתנו רחלי ותורגם לערבית. זכרייה בן ה11 לקח את הספר מייד כשחזר מבית הספר וישב בצד לקראו.

הגר וכלתה הודא שמחו בספר והבטיחו לספר לנו בפעם הבאה את הסיפור שלו.  ראינו את הבנים שחזרו מבית הספר – כולם לבושים נקי ומסודר.

גם המשטח סביב האוהלים נקי מאוד ונראה שידיים אוהבות מנסות לשוות למקום הצחיח וההרוס הזה מראה של בית.
נפרדנו לשלום והבטחנו לחזור אליהם במהרה.