פרויקט הפארק

9.30 יצאנו מראש העין. נסענו ישירות לבית אומר, שם פגשנו את מ’, בחור פלסטיני מיוחד במינו. אחרי שנים של התנגדות אקטיבית לכיבוש, הוא הואשם בארגון מחאות נגד גזל האדמות, וכך הפסיד את שנות לימוד בתיכון.  האידיאולוגיה שלו אינה חיים משותפים אלא התנגדות משותפת לכיבוש. אחרי שישב מספר פעמים בבתי סוהר צבאיים, אחרי שנסע וחי זמן מה בחו”ל, התחתן עם אשה יהודיה, נולדה להם בת (שתיהן חיות בארה”ב), חזר לפלסטין והקים ארגון “חירות וצדק”. עיקר דאגתם לאדמות הפלסטיניות.

מ’ אומר לנו: ישראל  לקחה מבית אומר ומאל ערוב שטחי אדמה בהיקף עצום של 5300 דונם (אל ערוב הוא מחנה פליטים שהוקם על אדמות בית אומר, שהתיישבו בו פליטים מאזור אשקלון שברחו ב 1948). בבית אומר חיים כיום 19,000 נפש, ובאל ערוב 11,000 איש. אני מבין שהדבר הכי חשוב הוא לבנות לתושבים משהו שייתן להם תקווה, שיסייע להם לעבור את החיים הקשים תחת הכיבוש האכזר. הוא החליט לבנות מקום שבו אנשי בית אומר והכפרים מסביב יוכלו לבוא לנפוש.

הלכנו יחד לראות את הפרויקט האדיר, שנמצא בעיצומה של הקמתו. בכספי תרומות שהארגון שלו אסף, הוא תכנן בעצמו פארק על שטח עצום, עליו ניטעו עצי חורש טבעי  (העצים עדיין צעירים), בונים בריכת שחייה, אמפיתיאטרון גדול, אגף מיוחד לטיפול פיזיותראפי למי שזקוק. במרכז נמצא ‘מקאם הארבעים’ שלפי האמונה מתחתיו קבורים 40 זקנים. ליד המקאם עומד עץ זית עצום ממדים, “העתיק ביותר בפלסטין.”
הפרויקט מרהיב ונתן השראה ותקווה, נפרדנו עם הבטחה לבקר שוב כדי לראות את ההתקדמות.

בדרך נעצרנו לאכול חומוס באל ערוב, והמשכנו הלאה. בדוח הקודם שכתבה נורית על הביקור הראשון בשושחלה היא כתבה כך:                                                                                   את שם הכפר קרית שושחלה שמענו רק אחרי שטיפסנו על ההר והגענו לבית משפחת חקלאים אמיצה, שחיה במקום מזה דורות רבים. אדמתה וביתה כותרו ע”י התנחלויות  נוה דניאל ולפני 16 שנים גם ע”י המאחז שדה בועז. בלב שושחלה על הדרך הרומית בין ירושלים לחברון (דרך האבות).

שושחלה נמצא בראש הר קרוב מאוד לכביש הראשי לגוש עציון, אבל ההתנחלויות גרמו לכך שאי אפשר היום להגיע אליו באוטו מהכביש הראשי, חייבים לעלות ברגל בעלייה תלולה וקשה למדי. אנשי שושחלה המעטים שמתעקשים לחיות בה מגיעים אליה רק על גבי חמורים או סוסים. טיפסנו גם אנחנו על ההר. אני (צביה) הצלחתי במשימה הקשה בזכות עזרתו האדיבה מאוד של טל.

בדרך ראינו קבוצת אנשים מקבלת הסברים, הסתבר שאלה אנשים העובדים באו”ם בבית לחם, שבאו לראות את המצב הבלתי נסבל של שוחשחלה. שוב שמענו על עלילות הרבש”ץ של נווה דניאל שמנסה כל הזמן לגרש אותם. איך בלילות נכנסים חיילים דרך חור שנעשה בגדר של ההתנחלות ומטרידים אותם. הם יודעים שמטרת ההטרדות היא לסלקם מהמקום אך הם נחושים להמשיך ולהחזיק בנחלת אבות אבותיהם. הפעם היתה הנכדה, ס’, בת 14, שמדברת קצת עברית והיא אומרת לנו: “ישראל היא כמו חיית טרף שרוצה לטרוף אותנו הפלסטינים.” אמרה ולא יספה. ב-2016 נכנסו מתנחלים לביתם הקטן, קראו לצבא שלקח את הבן לבית הסוהר, וכדי לשחררו נאלצו לשלם 5000 ₪.
נכנסנו לבית הקטנטן נדהמנו מהדלות. אין בבית הזה כלום מלבד מיטה אחת עם ערימת מזרונים ושמיכות, מניין יכלו לשלם סכום כזה? ר’, אמה של  ס’, מספרת לנו שהיא חיה במקום כבר 20 שנה, הם שתלו זיתים וזרעו ירקות למאכל, את המים להשקיה הם מביאים על גבי חמור. היא ובעלה רוצים שהבת שלהם תמשיך לחיות שם. יש להם רק בית אחת. ר’ מספרת שעד אפריל עוד תושבים התגוררו במקום בבתים המפוזרים מסביב, אבל באפריל הגיעו הרבה חיילים, עברו מבית לבית, שברו והרסו את בית השימוש, את החממות שבהם גידלו ירקות, הרסו להם גם את האוטו היחידי (ראינו אותו).  “אנחנו לא נזוז מפה,” היא אומרת.

התחיל להחשיך. נפרדנו בהבטחה שנבוא שוב. ירדנו בהר התלול לאט לאט והגענו לרכב של מוסטפא שחיכה מעבר לכביש. בגלל הפקקים שהיו בדרך הגענו הביתה בערך בשמונה בערב.