בית איבא, יום ג’, 24.8.04, אחה”צ משקיפות: אלה ה’, תמי ג’, אילנה ק’ (מדווחת) בבית איבא המשמרת כרגיל קשה אך ללא אירועים מיוחדים. המחסום ה”משוכלל” אמנם מקורה, אך ויסות המעבר באמצעות מסלולי בטודנדות וקרוסלה יוצר תחושה ומראה של מכלאת צאן ובקר. החיילים בדרך כלל קורקטיים אבל לשונם ה”מחסומית” הבסיסית גסת רוח כרגיל. המאבק העיקרי במשמרת זו: תסמונת ה”ראש הקטן” של מפקד המחסום, והתמודדות עם הטענה כי סטודנטים מעוכבים הציגו תעודות סטודנט מזויפות. בפינה הקומית: שלטי קרטון מאולתרים המסמנים את קו העצירה במסלול הבטונדות כתובים בערבית בשגיאות כתיב ודקדוק. – 14:20 בצד המערבי אין כמעט תור לתוך שכם. נהג רכב עם אישור מעבר לרכב “צד” אותנו מיד ואמר כי למרות שיש לו את כל האישורים הנדרשים לא נותנים לו לעבור. בירור קצר העלה כי אף אחד לא עצר בו, אלא שהנהג חשש מראש, כיוון שיום לפני כן החיילים עשו לו בעיות. בצד המזרחי של המחסום כ- 70 איש ואישה נלחצים ולחוצים על סורגי הקרוסלה, ה”מכלאה”. 2-5 חיילים בודקים תעודות. בצד, במסלול הבטונדות של הנשים, נציג המת”ק א’ מעביר במהירות את הנשים, עד שהלך הביתה בערך בשעה 16:15. למרות שהבדיקה מתנהלת בדרך כלל בקצב סביר, עדיין המעבר אינו זורם, והלחץ וההתמרמרות במסלול הגברים מדי פעם גואה. חילקנו להם בקבוקי מים קרים שהבאנו. אישה שיצאה מבית החולים עם תינוקה הטרי, מוחזק בידי הסבתא, נלחצות בדוחק. הן עברו בקושי בקרוסלה, אך הסבתא מוחה דמעות. במשך כל המשמרת מספר המבקשים לצאת משכם, עלה וירד ונע בין30-100 . “זה לא נקרא לחץ, היית צריכה לראות מה היה הבוקר”, אמר מפקד המחסום ע’, שהחליף את ש’. מעוכבים: בכל המשמרת ישבו בפינת המעוכבים 3-8 איש. השלושה הקבועים היו סטודנטים שרצו לצאת משכם לביתם בג’נין ובטול כרם. למרות שלא” נכשלו” בבדיקת השב”כ נמנעה מהם היציאה כי “התעודות שלהן מזויפות, תסמכי עלינו, לימדו אותנו איך להבחין בהן”. הסטודנטים מחו נמרצות, וביקשו את התעודות חזרה, אך הן הוחרמו (אם הן אכן מזויפות, אז למה?). עד סוף המשמרת לא עזרו כל אמצעי השכנוע שלנו. מעוכבים אחרים ש”זלגו” במתכוון או בטעות שוחררו מהר, יחסית, לאחר תזכורת מצדנו. נראה שמפקד המחסום ע’ אפילו השתכנע שהם אכן סטודנטים, אבל הסביר את סירובו העיקש לתת להם לצאת בזו הלשון: “לי לא חשוב אם הם אכן סטודנטים, או לא. חשוב לי רק שניסו לעבוד עלינו עם תעודות מזויפות. אפילו אם הייתי יודע שהם לא סטודנטים, הייתי מעביר אותם אם התעודות שלהם היו בסדר. הם כבר ימצאו דרך להגיע הביתה (היינו יעקפו את המחסום), אבל מפה הם לא יעברו”. חיילים במחסום: הבדיקה התנהלה בלי רובים שלופים מול הפלסטינים, אולי גם משום שרוב הבודקים היו מוגנים בתוך הבודקה. רוב החיילים (הסדירים) היו מוכנים לקבל את נוכחותנו, ומפקד המחסום ע’ אף היה מוכן להקשיב להערותינו, ופה ושם להתגמש. אך הייתה גם חיילת, ת’ (בלונדינית), חצופה ומתנשאת, שלא במפתיע סירבה לדבר אתנו. כמו כן היה חייל בבודקה שצעק בגסות על מתמרמרים וחולל לבסוף מהומה קטנה כאשר צעק לעבר גבר פלסטיני: “תשתוק”, והלה התפרץ כלפי החייל בסערת רגשות ומחאה על העלבון (“אתם כמו היטלר”), על כך שילד בן 19 ככה מתחצף כלפי גבר בן 40 שילדיו סטודנטים. מפקד המחסום בדק וחזר אלינו עם הכחשתו של החייל: “הוא רק אמר אוסקוט”.מעבר משאיות ורכבים: לא היו בעיות מיוחדות. תור לא ארוך (שישה-שבעה) שנבדקים במהירות יחסית.