בית איבא, יום א’, 17.10.04, בוקר וצהריים דו”ח מיוחד על עיכוב נהגי מוניות מדווחות: שלי מ’ ונעמי ל’ כשמשמרת הבוקר מגיעה ב-7:15 נמצאים בסככת המעוכבים 10 גברים. שמונה מהם הם נהגי מונית ש”עברו את הקו”, ושוהים בה משעה 7:00. מפקד המחסום מספר בכעס כי ביום שלישי נהג מונית “הוריד חייל”. הוא מסביר כי הנהג נסע בפראות לעבר החייל ודרס אותו. החייל הפצוע גם הוא מפקד מחסום, ולכן על המפקד הבריא להישאר במחסום עד שהוא יחלים ויחזור. אחרי בירור קצר עם החייל עולה כי מפקד המחסום שנדרס קרע גיד ברגלו. אנו מביעות את צערנו על חברו הפצוע, אבל מתקשות להבין את הקשר לעיכוב כל נהגי המוניות שעברו במחסום מאז. בתגובה עונה החייל (שהיה דווקא בסדר בנוגע למקרים אחרים): “תתקשרי למי שאת רוצה. זה לא יעזור לך, הם פה עד הערב והמוניות שלהם מוחרמות לחודש.” המעוכבים מכירים את סיפור הפציעה של החייל ומסבירים כי הוא פקד על הנהג לעצור וזה סירב והמשיך לנסוע. בתגובה קפץ החייל על המונית בניסיון לעצור אותה בגופו וכך נפצע. התחושה היתה שהמשמרת עוברת על מפקד המחסום בסימן נקמה בנהגי המונית. הוא אינו שועה לבקשות הנהגים לדבר אתו, אינו מוכן להקשיב לנו, וחוזר כמו מנטרה על המשפט: “הם יישארו פה עד הערב והמוניות שלהם יוחרמו לחודש, לא יעזור לך כלום.” נהגים שנתפסו במשך היום עוברים את הקו היתוספו לסככה. אחד מהם הוא גבר באמצע שנות הארבעים. החיילים עצרו אותו ליד הקו ודרשו שיצא מהאוטו ויראה להם תעודת זהות. הוא סירב והחיילים הוציאו אתו בכוח. כתגובה הוא החל לברוח ומעד. הוא טען כי הוא סובל מכאבים חזקים ברגלו, נשכב מול ההאמר שתפס אותו, התפרע וצעק על החיילים שעדיף שידרסו אותו. למחסום הוא הגיע צולע ובוכה. חובש בדק אותו וקבע כי מדובר ב”מכות יבשות” כתוצאה מהמעידה. מפקד המחסום שלח להביא לו קרח למרות מחאות החובש, “עזוב אותך אין לו כלום הוא סתם עושה דאוו’ינים”. וכך ישב הגבר כחצי שעה, צועק ובוכה עם מכנסיים מופשלות ושקית מלאה קרח לשיכוך הכאבים ברגלו. אחרי זמן מה נמאס לו והוא החל להתפרע וצעק כי הוא ילך עכשיו לבית חולים בלי תעודת זהות ולא אכפת לו כלום. הוא קם והחל ללכת והחייל תפס אותו והשכיב אותו על הרצפה. בתגובה החל הגבר לצרוח מכאבים והחייל הרים אותו וכיוון אותו שוב לסככת המעוכבים. אחרי כ-10 דקות הגיעו שני גברים מהסהר האדום (שהוזמנו כנראה על ידי הפצוע) ולקחו אותו לבדיקה. מפקד המחסום שחרר אותו עם התעודה שלו, בתנאי שיחזור עם מסמך חתום על ידי רופא כי אכן ביקרו אצלו היום. יתר נהגי המוניות חיכו. שיחות למוקד ההומניטרי העלו חרס, כמובן, את ראעד קשה היה לתפוס, ב”קו לעובד” טענו כי הם לא מתעסקים במקרים כאלה וחוזר חלילה. בסביבות 9:15 שוחחנו עם מפקד המחסום, והוא הראה לנו אישור שלטענתו מראה כי האדם שנושא אותו נקי מרבב. תוך כדי שיחה הוא קלט בזווית עינו מונית “עוברת את הקו” ויצא עם עוד שני חיילים לתפוס ולהחרים. הגענו למונית לפניהם וסימנו לה לנסוע, אך הנהג נשאר והציג לראווה את שלל האישורים שלו, שלמרבה האירוניה כללו אישור כמו זה שעליו דיבר אתנו קודם, וכן אישור לנוע בתוך ישראל. האישורים לא השאירו על ח’ כל רושם ותגובתו: “כאן זה לא ישראל”. כלומר, בין בית פוריק לבית איבא אסור לו לנסוע אבל בתוך ישראל מותר לו. בדרך חזרה הביתה המשכנו “לנדנד” לראעד שנמצא בישיבה וביקש שנתקשר עוד חצי שעה. כעבור חצי שעה הוא אינו זמין או לחלופין תפוס. במוקד ההומניטרי מסבירים כי התעודות חזרו מבדיקה אחרי יותר מארבע שעות (!) אבל עכשיו מחכים לטפסי ההחרמה… העברתי את הפרטים לנעמי, מהמשמרת הבאה.11:20 – טלפנתי לב’, סמח”ט שומרון. תוך שהוא מתמקח על רבע שעה שחסרה להשלמת ארבע שעות העיכוב ה”חוקיות” אמרתי לו משהו על מניעת פרנסתם של הנהגים והוא ענה: “תאמיני לי, אני מבין מצוין את המשמעות של מניעת פרנסה”. לאחר 15 דקות חזר אלי עם התשובה: “את כולם, להוציא אחד שאת מוניתו אני מחרים כי הוא עושה צרות ידוע, אני משחרר תוך זמן קצר.”ואכן לאחר כחצי שעה הודיע אחד הנהגים ששחררו את כולם חוץ ממנו (הוא אינו אותו “עבריין”) ונהג מונית נוסף, והם בדרכם לשבי שומרון. הבטחנו להגיע מוקדם ככל האפשר.14:15 – מצאנו אותם יושבים בשמש הקופחת, בצום מהלילה, אפילו מים לא יכולנו להציע להם. התקשרתי שוב לב’ אבל הוא לא היה נגיש לטלפון – בישיבות, בשטח ושוב בישיבות. הפקידה אמרה שהנושא ידוע ובטיפול. גם באוגדה נאמר לנו שהנושא בטיפול. כל טלפון הסתיים ב”העניין בטיפול” ו”העניין בבדיקה”. התברר לנו שלאחר שעזבה משמרת הבוקר הוכה אחד הנהגים בידי חייל, וכששאל מדוע נענה: “כי אתה לא בן אדם” (ראינו סימני חבלה מתחת לעין ימין ובזרוע). התלוננו באוזני ראעד, שדיבר עם המוכה והעביר את התלונה לאוגדה ואמר שהמקרה בטיפול האוגדה והוא מנוע מלהתערב. מאחר שעזבנו לכיוון חווארה ביקשנו עבורם הגנה, כי חיילי המחסום הזעיקו את חיילי בית איבא כדי שיזימו את עניין המכות. 15:00 –אחד הנהגים התקשר וסיפר שהם שוחררו. כשהיו כבר במוניות אחד החיילים לקח מהם שוב את התעודות ומפתחות המוניות לעיכוב בלתי מנומק נוסף. התקשרנו שוב לאוגדה, ולש’, האחראית על קבילות הציבור של פיקוד המרכז.15:40 – הנהגים הודיעו ששוחררו עם המוניות סופית. אחד מהם גר בשכם ופחד לעבור דרך בבית איבא, מחשש נקמה. מאחר שלא חזר אלינו הנחנו שעבר הפעם בשלום.16.00 – אחד הנהגים סיפר בשיחת טלפון שהוא בדרכו הביתה והודה לכולנו. הוא סיים את השיחה במשפט: “בפעם הבאה שניפגש בנסיבות של שלום, אינשאללה”.19:30 – מתקשרים מהמוקד של הצבא אל שלי ושואלים אם יש לה מושג “מה נסגר עם נהגי המוניות”.