בית איבא-שבי שומרון, יום ג’, 5.10.04, בוקר משקיפות: מיה, סוזן (דוח באנגלית), לירונה (תרגום דוח לעברית)אורחת: טליה בית איבא 7:30 – האנשים בתור במחסום עוברים במהירות. בסככה שני מעוכבים. עם זאת, האווירה כבדה. יש תחושה שהענישה המחמירה כלפי הפלסטינים קשורה גם לנוכחותנו שם (פירוט בהמשך).7:40 – גבר נשלח לסוף התור. לא אירוע יוצא דופן אך הפקודה נינחתת עליו בצעקה. אחת הנשים שסוזן מכירה משבוע שעבר מברכת אותנו בחיוך חם. חייל מגיע ומעביר את כל הנשים בלי לבדוק תעודות, הקלה זמנית בתור.7:50 – אישה חולה מגיעה עם בנה בן ה-24. הבן מעוכב, אנחנו מנסות להסביר לחיילים שהיא לא יכולה ללכת לבד לשכם: האם הם יכולים לגלות הבנה כלפי מסורת? הבן עובר לבדיקת השב”כ, אולי חצי שעה אולי שלוש שעות. האם עוברת לצד השני ומחכה לבנה בעמידה. חייל צעיר עומד ליד א’, מפקד המחסום. “מה ההבדל, הם לא אנשים, הם חיות. תראו איך מתייחסים אליהם”. “יש לך אמא”, אחת מאתנו שואלת, ומתחיל דיון על חיות, אמהות ובנים. הטונים נשארים רגועים ושקטים. נראה שהחייל נהנה מהפרובוקציה ואנחנו לא מתלהטות לידיו. א’ דוחף את החייל למבנה הבדיקה ומורה לו להפסיק את הדיון. א’ צועק על האישה החולה שמחכה לבנה ומורה לה בצעקות ללכת לשכם. אחת מאתנו שואלת למה הוא מדבר אליה ככה. מרגע זה, הוא אומר, הוא יפסיק לדבר אתנו.8:15 – מספר המעוכבים גדל. חייל נוסף עומד מחוץ למבנה הבדיקה ובודק תעודות נוספות. 8:20 – אישה מכוסה ברעלה מציגה דרכון אמריקאי. נ’, נציג המת”ק, מתבונן בדרכון בהבעת מבוכה וחוקר אותה. אחרי כמה דקות האישה מוציאה מתיקה את הוויזה (שאותה היא מחזיקה בנפרד מהדרכון).8:30 – האישה החולה עדיין מחכה לבנה בצד השני של המחסום. בכל פעם שא’ רואה אותה הוא צועק עליה. הוא נראה ‘מחוק’ או עייף או ….? הוא צועק הוראות, ומתנהג בגסות. 8:45 – אנחנו מתקשרות לדליה ב’ במוקד הרפואי ומדווחות על האישה ובנה, אך בינתיים א’ קורא לבן ואומר לו לחזור כלעומת שבא. אמו מתלווה אליו. הם חוזרים ולא נכנסים לשכם. א’ יוצא מהמבנה עם ערמת תעודות הזהות. הוא מתבונן בהן ואנחנו שמות לב שחלק מהן נכנסות לכיסו. אחת מאתנו שואלת אותו מהן התעודות שבכיס. “זה ביני לבין עצמי, ואני לא מדבר אתכן. אחר כך אתן כותבות עלי דברים רעים בדוחות שלכן.” אנחנו חשות שהוא מתנהג כך כדי להעניש אותנו הפעם. שקט, מעט אנשים בתור, אך עדיין מספר מעוכבים. אחד מהם מספר סיפור מזעזע על מעצר בכבישי ישראל. תעודת הזהות שלו נמצאת בכיסו של א’. סטודנט מתקרב לא’, מחזיק תעודת סטודנט של אוניברסיטת א-נג’אח. א’ לא מאפשר לו להיכנס לשכם. הצעיר מתווכח, ‘אני סטודנט’, וא’ מתרצה ומעביר אותו.9:05 – אישה מתקרבת עם ילדה שנראית לוקה בשכלה. הילדה נצמדת לאמה בפחד. “היא מפחדת מאתנו?” החייל שואל בפליאה. 10:05 – שני מעוכבים עדיין בסככה. א’ פועל באיטיות מוגזמת. אנחנו מבינות שהוא מחכה שנעזוב לפני שיטפל בשני המעוכבים. תחושה חזקה שלא היינו אפקטיביות היום, וייתכן שיצרנו יותר נזק מעזרה עבור המעוכבים. גם אנחנו ‘נענשנו’ היום. שבי שומרון 9:40 – שני חיילים במחסום על הכביש. משאיות ואוטובוסים עוברים. נהג אוטובוס נותן לחייל ערמת תעודות זהות של כל הנוסעים והחייל בודק אותן. הוא מבקש משלושה לרדת מהאוטובוס. כולם גברים צעירים. הם שולפים תעודות סטודנט והחייל כועס שהתעודות לא היו בתוך נרתיק תעודת הזהות. באזור ה’חניה’ משאיות קטנות, מכונית פרטית וכ-10 אנשים ממתינים בשמש. אנחנו מוצפות בסיפורים ובקשות עזרה: 1. נהג של חברה רפואית רוצה להעביר תרופות ברכבו. אין לו אישור לרכב, אך הוא טוען שכל יום הוא עובר בכל המחסומים ורק החייל הספציפי שעומד היום במחסום לא מעביר אותו.2. קבוצה נוספת של גברים מספרים שנעצרו בפרדסים ב-3:00 לפנות בוקר, אולצו להשאיר את המכוניות שם ולצעוד עד המחסום. הם היו עם נשים וילדים, אישה בהריון נאלצה לחשוף את בטנה כדי להוכיח שהיא אכן בהריון. הם נאלצו ללכת אחרי החיילים בג’יפ (כולל האישה בהריון). הנשים המשיכו ברגל והגברים מחכים שם, תעודותיהם בידי החיילים והם מודאגים בנוגע למכוניות שלהם. שניים מהגברים טוענים שקיבלו מכות מהחיילים ומראים לנו סימנים שנראים כחבורות טריות וככתמים של נעל על החולצה. החייל טוען שהם שם רק מ-7:30 בבוקר. הוא אומר שלא הוא ביצע את המעצר ואינו אחראי להם ולמכוניותיהם ולא יודע מכך דבר, אך יבדוק את העניין (בטון שמצביע על ניסיון להיפטר מאתנו ולא מעורר תקווה גדולה לגבי ‘הבדיקה’ שלו). אנחנו מתקשרות למוקד להגנת הפרט. בנוגע לאנשים שנתפסו בפרדסים אין כל כוונה לעזור: “אה, הם עוקפי מחסום…” עם האיש מהחברה הרפואית מדבר נציג המוקד בטלפון בערבית ומברר את הסיפור. אין עוד הרבה מה לעשות, אנחנו עוזבות בתחושה כבדה.