בית איבא, יום ד’, 9.2.05, בוקר משקיפות: נטי א’, כרמל ב’, רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) בדרך לבית איבא ראינו שהכביש לכפר רמין עדין חסום. 8:55 – 10:10יום גשום וקר מאוד. תנועת המכוניות לשכם וממנה היתה דלילה וכמעט לא היו מכוניות או הולכי רגל בדרך לכפר קוצ’ין. במעבר להולכי רגל החיילים היו מתוחים ודרשו מאתנו לעמוד בצד. הם עקבו אחרי תעודות הזהות בציפייה להופעת מבוקשים. סיכמנו אתם לגבי המקומות שבהם נעמוד כך שלא נחסום את שדה הראייה שלהם מחד גיסא, ומאידך גיסא נהיה מספיק קרובות לראות ולשמוע את המתרחש במחסום.מעברם של הולכי הרגל היה לרוב מהיר, אך נוסעים נאלצו לרדת מהאוטובוסים עם תיקיהם וסליהם בצד אחד של המחסום, להגיע אליו ברגל בקור ובגשם, לעמוד בתור לבדיקת התעודות והכבודה, ורק אז לעבור אותו ולעלות לאוטובוסים בצדו השני של המחסום. היו ביניהם קשישים שנשענו על מקלות הליכה ונשים עם ילדים קטנים על ידיהן, כשהן משתדלות להסתיר אותם מהרוח והגשם.כשהגענו היה מעוכב אחד, היחיד בזמן שהותנו במחסום. הוא ישב על ספסל כשגבו מופנה לכיוון המחסום. הוא דיבר ערבית בלבד ולכן לא הצלחנו לדובבו. לדברי מפקד המחסום הנער תושב שכם וביקש לצאת ממנה, למרות שהוא ב”גיל הלא מתאים”. למרות שלא היתה כוונה לאפשר לו מעבר, תעודותיו נלקחו כרגיל לבדיקה. לפנייתנו אל מפקד המחסום בשאלה מדוע הנער חייב לשבת עם הגב למחסום כאילו היה פושע מסוכן, לא קיבלנו תשובה. פנייתנו לנציג המת”ק ככל הנראה עזרה ותוך פחות מחמש דקות הוא שוחרר (אך הוחזר לשכם).רופא משכם רצה לצאת ממנה בדרכו לעבודה, ברכב עם סמל של צוות רפואי. מאחר שלרכב לא היה אישור מיוחד, הרופא הוחזר לשכם. לטענת הרופא הוא יוצא באותו רכב לעבודתו כל יום ולרכב לא נדרש אף פעם אישור מיוחד. לאחר שפניותנו לחיילים לא הועילו, ביקשנו מהרופא להמתין, הוצאנו את רשימת הטלפונים והתחלנו לצלצל. לא הספקנו לקבל תשובה לטלפון, כשהגיע חייל עם הוראה ממפקד המחסום לאפשר לרופא לעבור.