בית איבא, יום ד, 30.3.05, אחה”צ צופות: דברה, אילת, רעיה (מדווחת) משמרת אחר הצהריים מדכאה, משפילה, תחושה של דריכה במקום.14:00 הגעה למחסום. התנועה זורמת ביעילות ואינה מסגירה את שיתרחש בהמשך.14:40 ארבעה מעוכבים, מהם שלושה שלא החנו את רכבם כנדרש. העיכוב בסככה – פרק בחינוך.14:55 סוס ורוכבו עומדים ממושמעים ליד חלון הבקורת. הסוס, כבעליו, אמון על הנהלים (שניהם אולפו ועומדים בציפיות הריבון במחסום). עוברים כעבור שתי דקות.15:05 דברה מטלפנת למוקד ההומניטרי, מוסרת את שמות המעוכבים ומסבירה את נסיבות עיכובם. תשובת ההומניטרי היא כי המקרה גבולי ושנניח לזה עוד מספר דקות. כמובן, לדעתנו המקרה אינו ביטחוני, כפי שעשוי להשתמע, אלא חינוכי.15:30 המעוכבים משוחררים.כיוון שכרגע המחסום פועל כרגיל החלטתי לשוחח עם העוברים משכם לכפרים. להלן הלקט:סטודנט מבאקה א-שרקיה טוען שהמצב בכפרים קשה מבעבר. אין אפשרות לצאת החוצה לאחר השעה 19:00. הצבא מסתובב בכפר ועושה כבשלו.פלסטיני כבן חמישים משרך את דרכו בקושי, אני שואלת אותו מה יש לו. התשובה: פציעה מתאונת דרכים. וזה הסיפור: הצבא פגע בו בעוברו את הכביש, והוא נפצע בכתפו וברגלו, נותח בבי”ח בילינסון.בהמשך אני פוגשת מתנדב בארגון רופאים לזכויות אדם (מכיר את דפנה) ואת סיפורו רשמתי, אלא שבהמשך קראתי את דיווחה של נורית ו”ל וזה אותו הסיפור. צה”ל פצע שני פלסטינים בביתם. נקפו יומיים תמימים עד אשר הגיעו לבית חולים תל השומר, לאחר בירורים עם דליה באסה, שאמרה שבלי כיסוי כספי אין אפשרות להעבירם לבית חולים ישראלי. האח הראשון פצוע בפיו ובחזהו, אחיו בחזה. פרטי המתנדב והטלפון שלו, וכן פרטי הפצועים ותעודות הזהות בידי.15:40 בינתיים המחסום מתמלא כ-300 איש בתור המזדחל. אנו מטלפנות לראאד ומבקשות תוספת כוח אדם. מבטיח לבדוק זאת. אנו אומרות לו שנתקשר בעוד רבע שעה.16:10 במחסום כבר כ-500 איש. אנו מטלפנות שנית לראאד. מבטיח לשלוח קצין.16:20 הלחץ מעורר פלצות. אנו מטלפנות בשלישית לראאד. אין תשובה.16:25 מטלפנות למח”ט. אין תשובה. 16:25 מטלפנות ליוני מדובר צה”ל ומתארות לו את מהומת אלוהים השרויה במחסום, הצעקות, הדחיפות. מבטיח לעשות משהו. אמרתי שאטלפן בעוד 10 דקות.16:30 אנו מטלפנות לסמח”ט, מדברות עם הפקידה ומסבירות לה כי 500 איש דוחפים וצועקים ושהמצב ללא שליטה. אנו מבקשות תגבורת.16:45 אנו חוזרות ליוני מדובר צה”ל, מפנות את הטלפון על מנת שישמע בעצמו את הצעקות. אנו אומרות לו שאין זה לכבודו של צה”ל מה שקורה במחסום ועוד יכול לקרות פה אסון, שאף אחד לא יינקהממנו.16:50 מדברות עם סרן מ’, קצין אג”מ ומפקד הגזרה, ומתארות את סיר הלחץ שעל סף פיצוץ. בינתיים מתעלף צעיר מהעומדים וחבריו מעבירים אותו לסככת המעוכבים. אנו מדווחות על כך לקצין אג”מ.הבחור שהתעלף שוכב בסככה. מישהו מהחיילים נותן לו מים. החלטנו לבדוק מדוע לא לוקחים אותו ל”נקודה ההומניטרית”. עלינו במדרגות, הדלת נעולה.16:50 אילת מדווחת לכרמלה מנשה.16:55 נפתח מסלול שלישי בעקבות הגעת תגבורת.17:00 צוות הטלוויזיה הפלסטינית מצלם במקום.חמישה מעוכבים בסככה. לדברי החיילים, זלגו ולכן עוכבו.17:10 הנשים עוברות במסלול ההומניטרי, הצעירים במסלול הנשים. ארבעה מסלולים לאחר פעילות מאומצת.17:45 אני פונה לאחד החיילים, שבדיעבד מסתבר לי שהוא החובש הפלוגתי (כנראה הוזעק בעקבות ההתעלפות) ושואלת אותו מדוע המתעלף לא הועבר ל”נקודה ההומניטרית”. התשובה: הנקודה פועלת מ-8:00 עד 16:00. שאלה נוספת, האם יש ביקוש ושימוש ב”נקודה ההומניטרית”? התשובה הינה כדלקמן: “גם אם מישהו נפצע, הוא מעדיף שלא להשתמש בשרות הרפואי הנ”ל ולהמשיך לדרכו”. ובכן – הנקודה מצטלמת ומדווחת יפה בתקשורת, השימוש שואף לאפס.על סיפור שתי תעודות הזהות האבודות דיווחה אילת ברשת, כך שאין צורך להכביר מילים על כך.המחסום מתרוקן. השקט נשמע למרחוק.17:00 המעוכבים טרם שוחררו. אנו לוקחות מהם טלפון למעקב. אילת מדווחת ליוצאות למחרת על המשך טיפול בתעודות.17:10 אנו עוזבות את המחסום, מפורקות, תשושות, מבוישות.המלצה: לנסות לדאוג שביום ה’ המחסום יאויש ביותר חיילים.