בית איבא, יום ג’, 19.4.05, בוקר צופות: אלינוער ב’, נטע, מיה מ’ (מדווחת) 7:00-8:45 אנו נתקלות בקבלת פנים זועפת המלווה קללות נמרצות, מצד שוטרת צבאית העומדת במחסום שכם. העוברים ושבים זוכים לייחס מעט יותר ענייני, אך בעיקר במחצית השעה הראשונה לשהותנו במחסום פניותיה לאנשים נעשות באמצעות צעקות ודיבור בוטה. למשל, בחור שנבדק ביציאה משכם נדרש בתוקפנות לפתוח את שקיותיו ולאחר מכן הושלמה הבדיקה בצרחה: “תרים את החולצה!” גם לאחר שהצעקות שוכחות, הסמכות מופעלת באמצעות האצבע המורה בזלזול מבעד לאשנב ובקריאות “אחורה! עוד אחורה!” בשפת גוף גסה. לחיילת לא היה תג מזהה, אבל לשאלתנו ענתה שנכתוב שקוראים לה מ’. הקללות שאין טעם לחזור עליהן וקריאותיה לעברנו “תעופו מפה” החלו חילופי דברים בינינו, עד שמפקד המחסום יצא אלינו מהעמדה, אמר שידבר אתה והורה גם לנו לא לדבר אתה. לאחר מכן המשיכה לקלל אותנו, אם כי יותר בשקט, גם במילים בערבית, יש לציין, כעיסוק נוסף בזמן בדיקת תעודות הזהות. בחור שלא נותנים לו להעביר סחורות עם עגלה מתעקש ללא הועיל. לטענת החיילים הוא מבריח אנשים דרך ההרים. לבסוף הוא מגורש מהמחסום. בדרך חזרה דיברנו עם נהגי המוניות מבית איבא. הם מתלוננים על אובדן הפרנסה שלהם ועל האפליה כלפיהם מול חברות האוטובוסים, שקיבלו היתר להיכנס עם נוסעים לתוך שכם. חלקם מתארים מצב אבסורדי בו הם מקבלים אישור מהמת”ק לעבור לשכם אך בפועל האישור חסר ערך מפני שבמחסום הם מסורבי מעבר.