בית איבא, יום שבת, 4.9.04, בוקר משקיפות: איבון, נורית ושרון (מדווחת) הגענו לבית איבא ב-9:30, ועינינו חשכו: מול המחסום עמדו שלושה תורים עמוסים – שניים מתוכם היו של נשים. החיילים לא ידעו להסביר מה פשר העומס, אולם מבירור קצר עם הממתינות הבנו שזהו היום הראשון ללימודים באוניברסיטה.האווירה במחסום הייתה קשה מכמה בחינות. ראשית, העומדים בתורים עמדו בצפיפות ובדוחק. שנית, החיילים, שכנראה נבהלו מהלחץ ההמוני על המחסום נהגו בגסות רוח וחלקם אף השפילו בזדון הממתינים.כל זמן שהותנו במחסום היו בסככה כ-20 מעוכבים. רובם עוכב מפני שהצבא קיבל התרעות ביחס למקום שממנו הגיעו. הם שוחררו כעבור שעתיים לערך, לעתים שלוש. זו בעיה: בדיקת השב”כ אורכת זמן רב מדי, כאילו אין התאמה לשבוע העבודה הפלסטיני. שניים מבין המעוכבים עוכבו מסיבה אחרת: עימות עם החיילים. אחד מהם היה גבר כבן 55 והשני בחור כבן 20. החיילים טענו שהם איימו עליהם פיזית, ושהבחור הצעיר יותר לפת את ידו של חייל. גרסתו של הבחור שפכה אור מעט שונה על הסיטואציה. לדבריו, החייל הבחין בו ובחבריו שעמדו בתור צוחקים ואסר עליהם לצחוק. הבחור אמר לו: אתה לא תגיד לי אם לצחוק או לא, והתפתח מעין עימות שהוביל לכך שהבחור נגע בו. שני הגברים הללו עוכבו ללא קשר לבדיקת השב”כ אלא כחלק ממדיניות הענישה וההרתעה, אשר כפי שהסביר לנו אחד החיילים יכולה גם להסתיים בכליאה בתא בטון קטן, מעין צינוק. כל ניסיון לברר מדוע אי אפשר לשחררם או לנסות להציג את צדו האחר של המטבע – נכשל. מאוחר יותר התברר לנו מדוע. הקצין (סג”מ) גיבה את חייליו לחלוטין. שמענו אותו אומר לחייל המותקף שהבחור יושאר מעוכב כל היום ושהוא צריך היה “לפוצץ”אותו בת הרובה. לא היינו בטוחות שאלה היו דבריו, אך הוא אישר זאת והוסיף: “אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהם ינסו לגעת בנו. אם נרשה זאת יעשו בנו לינץ’.”לכאורה הלינץ’ הוא אפשרות והפחד מובן, אולם הפחד הזה אינו מצדיק בשום אופן את גסות הרוח והאטימות של החיילים באותו יום. כך, לדוגמה, החייל שחילק את התעודות למעוכבים שהמתינו למעלה משעתיים הקריא במכוון את השמות באיטיות. הוא אף הוציא בכוונה תעודות של כאלה שלא שוחררו – אך ורק כדי להתגרות בהם. הוא היה מודע למעשיו, בלי ספק, שכן כששאלנו אותו מדוע נהג כך – חייך, מרוצה מעצמו.מקרה שחזר כמה פעמים בזמן שהותנו במחסום הוא של בעלי תעודות סטודנט מזויפות. אפשר לזהות תעודות אלו בנקל מפני שהן חסרות פס מגנטי. החיילים, ברגע שהם מגלים תעודה מזויפת – מבקעים אותה בידיהם. זה מראה קשה ומשפיל. לא די בכך שהם צריכים לשקר, הם גם מוקעים בפרהסיה.אירוע נוסף נגע לאזרחית בריטית, פלסטינית במקור, שהגיעה לילה קודם לכן לבקר את אביה, המאושפז בבית חולים בשכם, ועוכבה במחסום למעלה משעה. נדרש טיפול מאומץ של נציג המת”ק, י’, שבלט לטובה, כדי לאפשר את כניסתה לשכם. מקרה שלא נפתר: סטודנטית מאל-נג’אח, שהיא אזרחית ישראלית מבקעה אל-ע’רביה, שנאסרה עליה הכניסה לשכם. עזבנו את המחסום ב-13:00, בתחושה קשה.