בית איבא, יום ה’, 2.9.04, בוקר משקיפות: נעמי ס’, רותי ו’, אסתי ס’, הדסה ט (מדווחת) 08:20 תור של אנשים עומדים כנועים ומחכים מאחורי שלטי הקרטון, המנסים לסמן שלא יתקרבו אל הדלפק לפי הסדר: נשים, גברים וצעירים. מי שמנסה לעבור את השלטים מתבקש לחזור למקומו. המעבר מהיר בדרך כלל ויחס החיילים סביר ביותר.המת”ק מגלה יחס הומני יוצא דופן, ושולח אדם נכה בליווי אחיו למרות שלאח אין אישור. הוא גם מתיר לערבי ישראל גרוש לעבור על מנת לבקר את ילדיו, החיים עם אמם הפלסטינית בשכם, בבית חולים.אמבולנס שעובר נבדק בהצצה בלבד ונוסע לדרכו, כך גם המשאיות. לכאורה שגרת מחסום והתנהגות הולמת, אלא שבסככה בצד עומדים כמה מעוכבים ואליהם נוספים עוד ועוד. למשל, אישה חולה המבקשת לעבור בליווי בנה שאין לו אישור, ועוד מקרים שונים. כאן תהליך הבדיקה מתעכב, למפקד המחסום אין עניין או מוטיבציה לזרז את תהליכי הבדיקה, השעות נוקפות וניסיוננו לזרז את הבדיקה אף הוא עולה בתוהו. ניכר שהחיילים לא רואים את פניה של האישה הסובלת מכאבים או את עלבונו של הנער הצעיר, שמחכה כבר כמה שעות. הם שאננים ומבחינתם ממלאים את ההוראות כראוי. לאחר שניסיונותינו לשכנעם עלו בתוהו התחלנו לטלפן לגורמים שונים. רק אז החל מפקד המחסום לפעול לשחרור המעוכבים.קצין שהגיע והתלונַנו בפניו,ניסה להצדיק את התנהגות החיילים אבל גם הוא, לאחר שראה את רשימת הטלפונים שיש לנו אפשרות להתקשר אליהם, החל לפעול לזירוז תהליך שחרור המעוכבים. לבסוף כולם שוחררו, אלא שהסתבר שבנה של האישה הסובלת מכאבים מוזמן לחקירה של השב”כ והם הוחזרו כלעומת שבאו.סמוך ל-12.00 חזרנו בדרך אחרת. בנביל יאס הוקם מחסום פתע של משמר הגבול, לאף אחד אין הסבר למה ומדוע. הדרך שבה חזרנו משובצת בהתנחלויות על כל גבעה, ומדגישה את העובדה שכפי הנראה נישאר במחסומים עוד הרבה זמן ועוד הרבה שלהי קיץ והרבה פריחות של חצבים נכונו לנו, וכן גם בושה גדולה.