בית איבא, יום חמישי, 19.1.06, בוקרמשקיפות: חנה פ’, נורה ר’ (מדווחות)color=red>בית איבאאין צפיפות, אך כל הזמן זרם של אנשים, בעיקר בכיוון הכניסה לשכם.לעומת זאת טור המכוניות ביציאה משכם ארוך מאוד, להערכתנו, למעלה מ 20 מכוניות.החיילים לא ממש אוהבים אותנו:היינו צריכות להיות “יותר לאומיות, כמו נשות כחול לבן, יותר עוזרות לאחדות העם”… במיוחד תוקפני נפולאונצ’יק, (לא קבלנו שמות), המתייחס בתקיפות ובזלזול לאזרחים. ראוי לציון סידור המשמעת החדש: במרחק של כשני מטר במסלול המעבר, הוא מניח שארית של מברשת מטאטא דרכים (ללא המקל) על מעקה הבטון: זהו ה”קו האדום” אליו יש לסגת ואותו אין לעבור (בשורת הגברים) עד שהחייל יסמן לך… הנשים עוברות בדרך כלל בלא בדיקה, אך גם זה לא ממש קבוע ותלוי בגחמת החיילים. איש מבוגר הממהר לבית חולים, עוקף את התור ונפוליאונצ’יק רץ אחריו ללמדו לקח. האיש כעוס ואינו מוותר ולבסוף מוחזרת לו תעודת הזהות והוא עובר… לקראת העזיבה שלנו, שני נערים מעוכבים והחייל הבודק אינו מוכן לומר למה ומה.תוך כדי שהותינו, מגיע נציג המת”ק בדרגת סרן ומנסה לעדכן את מפקד המחסום (אין דרגות, אך לא קצין), תוך אישוש העדכון בדף מודפס רשמי של צה”ל/החטיבה: יש להעביר מהר ומחוץ לתור מכוניות “הומניטריות”, ומכוניות של אירגונים ב”ל וכך לקצר את התור ובעיקר לקצר את זמן הציפיה שלהם. מפקד המחסום, פשוט מצפצף: “לא מעניין אותי, אתה יכול להביא הנה אפילו גנרלים, אפילו את ערפאת, אצלי כולם יחכו בתור ואני אדאג לבדוק את כולם…” (ציטוט מדויק!).כיוון שהחיילים כפופים לשרשרת פיקודית שונה מזו של המת”ק, אין אפשרות לחייב את החייל למלא את דבר הפקודה הצה”לית… דובר צה”ל לא עונה, המח”ט והסמח”ט בישיבת הערכה ואין עם מי לדבר. הפקידה אמרה “נסי בעוד שעה וחצי”, אז ניסיתי כבר מהבית ושוחחתי על ג’-הדובר: הוא יבדוק ויברר וכו’ וכו’…