בית איבא, יום רביעי, 05.04.06, בוקרמשקיפות: רינה צ’, ענבל ר, (מדווחת)סיכוםתנאי המעבר משתנים מיום ליום ולא מאפשרים לאוכלוסיה לתכנן דבר מראש. אפילו החיילים מתחילים להרגיש שמישהו למעלה צוחק עליהם.פירוט:10.10 :8.30 – יום של בחינות באוניברסיטה וגברים בני 15-30 מטול כרם לא יכולים להכנס לשכם. מרצה מתלוננת בפנינו שככה אי אפשר ללמד. במעבר הולכי הרגל יש תור של כ 70 עד 80 אנשים. סטודנטים שלא מצליחים לעבור חוזרים לסוף התור, ממתינים וניגשים לחייל אחר במחסום. אחד מצליח לעבור בפעם השניה, אחר בפעם השלישית. מישהו חסר מזל פוגש חייל שמזהה אותו. החייל שואל: “כמה פעמים ניסית היום לעבור פה?” עוד סטודנט שנחסם מתלונן שאתמול עבר והיום לא. מפקד המחסום מאשר כי בשבוע שעבר לא היה מעבר לגברים צעירים, השבוע בימי א’ –ג’ אפשרו את המעבר והיום שוב לא. השמועות אומרות שבחווארה עוברים היום ברגל חופשי לשכם, אבל אפילו נהגי המוניות לא יודעים איפה כרגע בדרך לחווארה נמצאים המחסומים. תור המכוניות לשני הכיוונים נמשך כחצי שעה. לתחבורה ציבורית, מוניות ואוטובוסים, אין יציאה היום משכם. מפקד המחסום מציע לנהג מונית לצאת מחווארה (בין בית איבא לחווארה מפרידים כ 20 ק”מ בשטח עירוני). לפי המידע שהגיע לידיעתנו בדיעבד לא היה היום מעבר לרכב ציבורי מחווארה. כך או כך, ברור שגם למפקדי מחסומים שחדורים ברצון טוב, אין מושג מה קורה מעבר לקילומטר שהם אחראים עליו ונוח להם להפנות את הלחץ למחסומים אחרים. אם הצבא מנסה לתסכל ולבלבל את הפלסטינים עד שיצאו מדעתם, ההצלחה מובטחת.בסככה נמצא מעוכב שמבוקש ע”י השב”כ. הוא מוחזק לא אזוק ומאפשרים לו להשתמש בטלפון הנייד שלו. בקיוסק מקשיבים לתחנת רדיו מקומית שמדווחת איפה פתוח היום ולמי מותר לעבור.עוד איש צעיר מבקש לעבור לשכם ונתקל בסרוב. הוא מדבר ערבית בלבד ולא מצליח להסביר את עצמו. בנו נמצא בבית חולים בעיר. יש להם תור לסי.טי. היום, אבל המסמכים הרפואיים נמצאים אצלו ולא אצל אשתו שנמצאת עם הילד בבית החולים. הוא לא יכול היה לדעת שהיום לא יתנו לו לעבור. הוא מציג את המסמכים, הם כתובים בערבית ואין במחסום חייל שיכול לקרוא אותם. נאדים מתערב, מתרגם, מתחנן, עד שמפקד המחסום נעתר והאיש עובר.