בית איבא, יום רביעי, ,12.4.06 בוקרמשקיפות: רינה צ’, ענבל ר’, (מדווחת)11.00- 9.30 כניסה לשכם אסורה על תושבי נפות טול כרם וג’נין, בלי הבדל מין וגיל. עשרות סטודנטים מיואשים ממתינים בצד בתקווה שמשהו יקרה וההוראה תשתנה. תור המכוניות מתארך לשני הכיוונים. כ20 מחכות להכנס לשכם וכ30 ממתינות ביציאה. בתור להולכי רגל שזכאים לעבור, ממתינים יותר ממאה אנשים. משך המתנה הממוצע הוא שעתיים וכמעט כל מי שעומד כאן, עמד כבר קודם במחסום אחר. לפחות שישה חיילים נמצאים בעמדת הבידוק, אבל רק אחד או שניים בודקים ממש. חייל ליצן (או הלום) מחפש קטעים: הוא פותח ספר של סטודנט וקורא בעניין, הוא מראיין בעברית בת שמונים שדוברת ערבית, הוא מעביר אישה וצועק מאחורי גבה, “הי, תראו את זאת, בת 45 ובהריון”. שני חיילים מאבטחים. מתוך התא הסגור של המשטרה הצבאית עולים קולות של הילולה. מפקד המחסום עסוק בסידור התור יותר משהוא מוטרד מהעיכוב במעבר ומתפקוד החיילים. בשלב מסוים הוא כמעט מאבד שליטה על המתרחש, מכל עבר מתקבצים נחילים של אנשים זועמים והוא מפסיק את הבידוק עד שכולם יחזרו לאחור ויעמדו במקום הנכון.הזעם בקהל מופנה כלפי המחסומאיות. “זה טרור”, אומר איש מבוגר באנגלית. “זה לא פחות גרוע מפצצות בתל אביב. זה לא פחות גרוע מהנשק של איראן. אם אתם הישראלים מתנהגים אלינו ככה, אין לנו מה לדבר איתכם. אבל אין דבר, עוד יבוא היום שלכם. היו פה צלבנים, היו פה טורקים, היו פה אנגלים. יום אחד גם הישראלים יהיו היסטוריה”.טלפונים לחטיבה ולמת”ק מניבים הפעם תוצאות מהירות. מגיע קצין מת”ק, מסתודד כמה דקות עם מפקד המחסום, מעביר במהירות זקנים וילדים ותוך רבע שעה החיילים מתפקדים והתור הענק כמעט נעלם. הוא מבטיח לנו לטפל גם בתורים של המכוניות. בשעה 11 אנחנו עוזבות, בידיעה שהעומס הגדול במחסום יתחיל בסביבות אחת בצהריים, ובתקווה שקצין המת”ק ישאר עד אז.