בית איבא, יום ג’, 19.10.04, אחה”צ משקיפות: נורית ש’, אלה ה’, אילנה ק’ (מדווחת) תקציר: משמרת שגרתית. הנהלים נאכפים כלשונם, אבל תפקוד המפקד במקום יכולה לגרום (או למנוע) התפרצות הגוררת התנהגות משפילה כלפי הפלסטינים. מופע קטן של אנושיות ונורמליות מעורר פליאה בעיני השחקנים הראשיים בזירה, החיילים מזה והפלסטינים מזה.המעבר במחסום כנראה בהשפעת הרמדאן היה בתחילה מספר הפלסטינים שרצו לעבור במחסום קטן יחסית. בכיוון הכניסה לשכם לא היו בתור יותר מעשרים איש במהלך כל המשמרת, וחייל אחד היה מופקד על בדיקתם. ביציאה משכם היו בתחילת המשמרת כשלושים איש ואישה, אבל בין השעות 15:30-16:30 גדל המספר פי שלוש ויותר, בעיקר בשל בואם של גברים רבים. בעוד שאת תור הנשים הלא-צפוף בדק באי רצון בולט נציג המת”ק א’, שהתלונן באוזנינו שזו לא עבודתו. (יש לציין שהוא נראה תלוש לגמרי מהמקום. נראה שהוא מוצב שם כי הוא למד לקרוא ערבית באוניברסיטה.)על בדיקת שלושת טורי הגברים היו מופקדים רק חייל-שניים, גם כאשר הצטופפו כ-100 איש עצבניים, רעבים וצמאים (בגלל הרמדאן). לדעת מפקדי המחסום, שהתחלפו ביניהם פעמיים בזמן המשמרת, ש’ וח’, לא היתה שום סיבה להתרגש. נוכח התנאים פרצה בשעה 16:10 בתור היציאה משכם מיני-מהומה בין הגברים הלחוצים, ובכל טור עברו כחמישה את ה”קרוסלה” ועמדו בתוך מסלולי הבטון, עדיין הרחק מה”בודקה”. רק חייל אחד היה ב”בודקה”, והגברים לא ידעו לאיזה מהתורים הוא מסמן להתקרב. גם ההמשך מוכר: מפקד המחסום ש’ החל צועק, הורה לחייל להפסיק לבדוק ונקט עונש פדגוגי: כל העבריינים נשלחו בבושת פנים ותוך כעס ומחאה חזרה לסוף התור מאחורי ה”קרוסלה”. גבר אחד בן 40 שניסה להתווכח, הרגיז אותו במיוחד. כאשר הגיע בפעם השנייה ל”קרוסלה” ועבר אותה שוב “לפני הזמן”, המפקד ש’ לקח את הפגיעה במרותו באופן אישי ונראה היה שהוא בקושי עוצר את עצמו מלהכניס לו מכות (אולי ההיצמדות שלנו אליו עזרה). כתחליף (כך אמר לנו ש’ במפורש), למרות שלא היתה עילה ביטחונית (בהיות ה”עבריין” בן 40), שלח אותו ש’ בזעם למכלאה, והעלה אותו לבדיקת שב”כ, כעונש נוסף. המחאות שלנו לא עזרו. לעומת זאת, נראה שהטרטור שלנו באוזני החייל הנוקשה בתור לתוך שכם כן עזר להעביר אחרים לתוך שכם.מעוכבים בבואנו, בשעה 13:45, מצאנו כ-30 מעוכבים. חלקם טענו שהיו שם מ-10:00 ומ-11:00 בבוקר. החיילים הודו כי ארבעה נהגי מוניות אכן מעוכבים מ-10:00. לטענתם הם החרימו להם את מפתחות מכוניותיהם כי חסמו בבוקר אמבולנסים משכם וגרמו מהומה. הנהגים טענו כי המוניות הפרטיות נדחקות קדימה וגוזלות להן את פרנסתם. בתשובה ללחץ שלנו אמר המפקד ש’ כי גורלם (אולי החרמה לארבעה ימים) עומד להיגזר על ידי הסמ”פ בכל רגע. במשך 45 דקות נדנדנו, ובדיוק כאשר החלטנו לנסות להתלונן בטלפון הגיע מפקד המחסום ח’ שעצר אותם בבוקר, החזיר את המפתחות ושחרר אותם. כל התהליך, העיכוב והשחרור נשאר לא ברור. בשעה 15:45 שוחררו גם רוב המעוכבים; אחד מהם הוחזר כלעומת שבא, לאחר שעות של עיכוב. כאשר עזבנו ב-16:30 נשארו חמישה.החיילים במחסום היה הבדל בין שני המפקדים שהתחלפו במשמרת. בעוד ח’ ניהל את המחסום ביעילות, ובמידה ולו קטנה של אמפתיה, ש’ היה אפתי למדי עד לרגע שבו התרגז והפך נקמני, כפי שתואר לעיל. בין החיילים היו גמישים, שניסו גם להיות חביבים לילדים, והיו נוקשים, צמודים ל”פרוטוקול”, תוך הפגנת גסות הרוח הידועה: “אתה שקרן”. נוכחותנו מתקבלת כמעט בטבעיות, ואפילו בשמץ של סבר פנים יפות. כל זה בניגוד למה שקרה לחברותינו במשמרת המקבילה בחווארה, שאצנו לחלצן. לסיכום, הפגישה המרגשת של חברתנו נ’ עם חברתה הטובה הפלסטינית ע’ משכם במחסום לוותה בחיבוקים ונשיקות, והשאירה הן את החיילים והן את הפלסטינים במכלאה פעורי פה: “מה זה?” המפגש אכן נראה סוריאליסטי, מעולם אחר, ולא שייך לתפאורה האיומה מסביב.