אנגלית אחרי העברית בית איבא, יום שלישי 19.9.06 בוקרמשקיפות: שלומית ס’, רותי כ’, אלינוער ב’ (מדווחת) 07:30-09:30לגברים בני 18-25 עדיין אסורה היציאה משכם.המחסום הזה, בכל יום והיום במיוחד, הוא תמצית חיי היומיום של הפלסטינים ותמצית התנהלות צה”ל: שגרה אפורה, הפעם ללא התעמרות קשה ואפילו ללא צעקות “אירג’א”, אבל הזוהמה נוראה והבלגן חוגג. לא הפלסטינים ולא אנחנו הצופות מן הצד מסוגלים להבין למה מעבירים אנשים ובעיקר נשים במהירות וללא בדיקה, ופתאום מחליטים לעכב לבדיקת מסמכים במחשב דווקא אם צעירה עם תינוקת בת 20 יום. היא ספק צוחקת ספק כועסת ושואלת בתנועות ידיים “למה אני?”. השרירותיות המוכרת הזאת, שאנחנו יודעות היום שמשקפת מדיניות גם כשבמקרה הספציפי היא פשוט אוזלת יד של החיילים. בגללה המחסום מתנדנד בין העדר תורים מוחלט, לפקקים שנוצר פתאום. מספר החיילים מתחלף כל כמה דקות, פתאום נשאר רק אחד והשאר מסתגרים בתא. האשנבים לא פועלים היום והבודקים עומדים בחוץ. תיקים נבדקים על הרצפה המטונפת. הלכלוך בלתי-נסבל, אשפה מפוזרת לאורך השביל וארגז עם שאריות ארוחה צה”לית מונח בדרך. מפקד המחסום, סג”מ א’, יודע: הוא כבר אמר למג”ד שצריך לקחת אנשים ולשלם להם שינקו. פעם ראשונה בחיי אני מרגישה שחסר לי רס”ר משמעת. תור כלי-הרכב קצר, גם תור היוצאים משכם.בסככת המעוכבים, כרגיל, כשישה נהגי מוניות שהחיילים מתבדחים אתם ומשחררים אותם במהרה.