בית איבא, יום ג’, 2.11.04, בוקר משקיפות: מיה מ’, לירונה ר’, רותי כ’, איריס ר’, אלינוער (מדווחת) הגענו קצת באיחור (ב-07:00) בגלל אילוצי הסעה, ומאחר שבג’ובארה נראה הכול שקט נסענו ישר לבית איבא.בבית איבא מצאנו מחסום סגור. אחד המפקדים הודה שמדובר ב”נוהל הפסקת חיים” הידוע לשמצה. נאמר לנו שכל מחסומי שכם סגורים. היה ברור שמדובר בעונש על הפיגוע של אמש, או הפחדה “כדי שילמדו לקח”, כדברי אחד החיילים. הורשו לעבור רק מקרים רפואיים ספורים, כמה רופאים וחלק מהאמבולנסים. בתחילת המשמרת היה סמל שנהג בשיקול דעת ובאנושיות, ואפשר למשל, לבקשתנו, לשתי מורות שלא יכלו להגיע לצארה לחזור לביתן בדיר שאראף, אבל הסג”מ שהופיע פתאום, “המפקד העליון”, לדברי אחד החיילים, היה קשוח לחלוטין. מקרים הומניטריים לא עברו, גם לאחר בירור עם המוקד ההומניטרי של הצבא. למשל, משפחת אבלים בבגדים שחורים (האב נפטר בשכם והיום אמור היה להיות יום ביקורי מנחמים) לא הורשתה לעבור. בעל שעמד בצד הכניסה לשכם ואשתו בצד היציאה – לא הורשו להתאחד. אנשים שגרים בבית איבא לא הורשו לחזור הביתה. החיילים, עצבניים ונוקשים במיוחד, לא זזו כהוא זה מההוראות. השארנו הודעה לעדי ד’, הדוברת, שמאוחר יותר הודיעה לכל העיתונאים כפי שכתבה במייל. אנו עצמנו דיברנו עם כרמלה מנשה מקול ישראל והודענו באמצעות דפנה בנאי לעפרה כץ, עוזרת הדוברת. אחרי כמה שעות מתסכלות נסענו הביתה דרך מחסום ג’ובארה, שהיה שקט עדיין.