מחסום בית לחם (300) וההילולה בקבר רחל

לרגל הילולת רחל אימנו יש חסימה מוחלטת לכלי רכב בצומת גילה (דרך חברון לירושלים/וכביש 60 מכביש המנהרות) לכיוון מחסום בית (300). כ-30 שוטרים ואנשי ביטחון עומדים בחסימה, ושיירות של פלסטינים צועדים כקילומטר ממחסום בית לחם לכיוון הצומת וירושלים, עד שיגיעו להסעה לפרנסה, ללימודים, לבתי חולים, לביקור.
הכניסה ברכב מותרת רק לשאטל של אוטובוסים של אגד המובילים להילולה לזכר רחל אמנו המתקיימת היום ומחר. ופלסטינים כמובן לא נוסעים באוטובוסים אלה.

באדיבות שוטר בצומת, ותחת רושם הקביים של נתניה – אנחנו עולות לשאטל אחד (כמעט ריק) למרות האיסור להעלות נוסעים מאצטדיון טדי עד הקבר עצמו. אך הנהג לא מסכים לעצור במחסום 300 ואנו מגיעות לכיכר שלפני הקבר, המוסתר במבנה בטון מכוער. יש מלא סדרנים ואנשי ביטחון שמחלקים הוראות, אך קשה לראות כמה אנשים נותרו כאן עכשיו. ההילולה החלה אתמול בלילה ותימשך עד מחר בשתיים בלילה. מה עושים? מתפללים, שרים ולומדים בתלמוד תורה/התנחלות הצמודה – והנשים? טוב, כנראה רק מתפללות.

בגלל ההילולה  מחסום בית לחם נפתח היום רק מחמש עד שמונה וחצי בבוקר ויהיה סגור כל מחר עד שתיים בלילה. בגלל ההילולה לא מרשים לאף כלי רכב להסיע מהמחסום, פלסטיני באשר הוא, למחוז חפצו בירושלים. לא פועל, זקן, חולה, ילד או אישה. כנראה שזה אחד הלקחים מהאסון בהילולת מירון – שטח נקי לחלוטין מפלסטינים ימנע אסונות מכל סוג. במחסום עצמו נמצאים שוטרים ואנשי ביטחון רבים. למזלנו אחת מהן חמודה ואמפאתית ונראית קצת נבוכה כשאנחנו שואלות איך הם מטפלים במקרים הומניטריים שאינם יכולים לצעוד כקילומטר עד תחבורה ציבורית. לעומתה, מפקד המחסום מסתפק בכך שהודיעו לפלסטינים מראש על מה שיתרחש, ופוסק שהאחריות שלו נגמרת בכך שבשטח המחסום אין בעיות מעבר. אם רוצים לשאול משהו – שנתקשר לראש המת”ק או לדובר המשטרה.  אנחנו צועדות בחזרה לצומת גילה ובדרך פוגשות פועלים, משפחה ואת מוחמד הקשיש מהעיירה חוסאן, שכבר ראה הכול, כולל את רוב האדמה שלו מופקעת לביתר עלית. הוא ממלמל רק: “איך, איך היהודים עושים ככה?”

בחזרה, בצומת ליד החסימה, פגשנו גם מפקד במחלקת חקירות של המשטרה, שהוצב כאן במסגרת ההתגייסות הכללית. שטחנו את טענותינו על חוסר ההתחשבות המוחלט בפלסטינים והוא הפטיר, “אולי בשנה הבאה נחשוב לעשות את זה אחרת“. הלוואי, אבל זה לא נשמע רציני.

גוש עציון – החיפוש שלא צלח אחרי סעד סאלח משושחלה ומה עשינו במקום זה (לא הרבה)

העבודות להרחבת כביש 60 נמשכות במרץ. גבעות עפר ענקיות חוסמות את הנוף המקסים של הבוסתנים והשׁוֹמֵרוֹת (בתים שגרים בהם בתקופות העיבוד ושומרים על היבול). למי אכפת. הן חוסמות גם את כל הדרכים של חקלאי האזור מערבית  לכביש 60. הם אינם יכולים להגיע לחלקות ולכרמים בדרכים שעולות מכביש 60. ההתנחלות נווה דניאל מוקפת גדר ביטחון, בקצה ההתנחלות יש שער סגור למאחז שדה בועז. שושחלה שוכנת ביניהם. קיבלנו הוראות מאירית סגולי, קיבלנו הוראות מסאעד מהכפר, אולי האחרון שמתעקש עדיין לעבד את אדמתו וגר לעתים בבית ששופץ בידי האיחוד האירופי – אבל לשווא. לא הצלחנו להגיע לפגוש אותו, לסייר באזור ולשמוע מה מצב החסימות במסיק ועל הצקות המתנחלים המנסים להכחיש את קיומו של שושחלה ככפר עתיק. אחרי כמה סיבובים נכנסנו בעקבות מכונית דרך השער של מאחז בועז, וירדנו לראות את מקאם נבי דניאל (קראו על כל זה בדו”ח של נורית ושל אירית מ-2019). גלי אבנים שביניהם כמה מתקני משחקים וסוכה. אסתטיקה וכבוד לנביא דניאל היא בהחלט לא שם המשחק, אבל הנוף מערבה נהדר. 

הודענו לסאעד שהתייאשנו, וקבענו להגיע בפעם אחרת, עם אירית או נורית. המשכנו על כביש 60 דרומה עד לצומת הכיכר הגדולה של גוש עציון.  בכל פינה בצומת יש שתי בוטקות עם חיילים צופים ונשק בהיכון. הצומת פעילה, מרכז מסחרי בצדה, אבל  ברור שאנחנו בסרט של איזור מלחמה מסוכן. ניסינו להבין מחייל צעיר מה עושים כל הפלסטינים הרבים העובדים בגוש עציון, האם ואיך נבדקים? המפקד נקרא לעזור – גר באיזור, אמר שהתנועה כאן זורמת בלי בדיקות בדרך כלל, והפועלים צריכים להיות מלווים במעסיקם היהודי. להולכי רגל פלסטינים אסור להסתובב בצומת. הוא התייחס אלינו באדנות מתריסה, וסיכם ” הכול כאן שלנו” – הוא התכוון לא רק לגוש עציון.