בית פוריכ וצומת תפוח, שבת 14 באוגוסט 2004 (בוקר) משקיפות: רחל ה וחנה ב כללי: התנהלות חיילי המחסום אלימה, מנהלים הענשה קולקטיבית, אווירת נקמנות לשמה, אין קווים אדומים!color=red> הגענו למחסום בשעה 08:00. החיילים במחסום מחטיבת הצנחנים כולם חיילי הסדרcolor=red> – “מיטב הנוער”. היות וידענו כי אנו באות למקום יום לאחר הרג ממונה הביטחון של איתמר, החלטנו כי נמנע ככל האפשר ממגע עם החיילים, למנוע עימותים אפשריים. מיד הבינונו כי ההחלטה הייתה מיותרת. קבלת הפנים הייתה כל כך עוינת – הרבה מעבר לעוינות שבה אנו נפגשות לעיתים, והופעתנו רק אפשרה עוד ערוץ לונטילציה של אלימות. היות ובית פוריכ בעוצר לא הייתה כמעט תנועה במחסום. המעטים שעברו נדרשו לעבור “שיחת הבהרה” ע”י מפקד המחסום אסי. השאלות שנשאלו, בנימת דיבור אלימה ביותר היו: “האם הכרת את חנני color = red>(שם המחבל שהרג את האיש באיתמר) האם זרקת אי פעם אבנים על ישראלים, האם רקדת אתמול משמחה על הרצח, ערכתם מסיבה לכבוד ההרג של יהודים, האם אתה חמסניק, מתי תפסיקו להרוג ישראלים”color = red> ועוד כהנה וכהנה שאלות ברמה הזו. אין מילים לתאר את השנאה והאלימות שהופגנה תוך כדי התחקיר הזה. המחזה היה מצמרר!!color=red> הפלסטינים המושפלים ענו כמובן בהתאם “לנדרש” מה שזכה לתגובה משאר חיילי המחסום בסגנון: תראה אותם משקרים לנו בפנים. איש תקשורת מרשת צרפתית הגיע למחסום כשבידו עיתון בערבית (שאיש מחיילי המחסום כמובן אינו קורא) והראה להם תמונה של האירוע באיתמר וצילום במצלמתו על מנת שיאפשרו לו לעבור. בטרם עזב פנה אלינו ושאל האם התנהגות אלימה כזו נראית לנו לגיטימית. נשים שהתקשו להסתדר עם השער המסתובב כונו בשמות גנאי שהנייר לא סובל!!החיילים קיללו בהתלהבות ובשמחה – לאו דווקא בעברית צחה.ניסינו לפעול בכוונה להביא למקום קצין בכיר שיפסיק את ההתעללות. טלפנו אל אלעד תורן המת”ק וסיפרנו על הנעשה. תגובתו: איך אתן לא מתביישות להתלונן על חיילים ביום נורא כזה! טלפון ממנו אל חייל המת”ק במחסום לא הואיל כהוא זה – וההתעללות נמשכה – ואולי אפילו התגברה. כל שאר הקצינים בחטיבה לא ענו – שבת. פנינו למוקד ההומניטרי (ידענו שזו לא כתובת מתאימה – אך ביאושנו ניסינו). דיברנו עם כמה מוקדים של דובר צה”ל, טלפנו לדן גולדנבלט והתחננו לעזרה, התקשרנו ליהודית א וביקשנו את עזרתה ועצתה, פנינו למפקדת המת”ק, טלפנו ללשכת מפקד החטיבה החדש (אל”מ יובל בזק) הכל ללא הואיל – ובפועל ההתנהגות נמשכה ואף נעשתה אלימה יותר ויותר. אסי, שנתן את הטון קיבל עידוד מחבריו – ואלה שניסו להעלות נימוק שונה הוסו מיד.שני חיילים חזרו ממרדף אחרי מכונית שכנראה עקפה את המחסום בדרך כל שהיא. התלוננו שלא ניתן להם לירות במכונית – ועכשיו נקמה – יענישו נהג משאית (שהגיע למחסום עם משאית מלאה בירקות ושכמובן לא היה קשור בכל דרך לאירוע שממנו חזרו זה עתה) יכריחו אותו להוריד הכל מן המשאית ולחזור ולטעון אותה – ואז יחזירו אותו אחורה – “נראה להם”. ואכן – שני נהגי המשאית הורידו את החצילים והעגבניות מן המכונית להנאת החיילים.על היחס אלינו לא התלוננו – אך חשבנו כי מן הראוי לדווח על כך. בכל פעם שאחד החיילים עבר בסביבתנו הוא ירק! אמנם לא ישירות עלינו אך באופן ברור “לטובתנו”. החיילים סברו כי צריך לקחת “מן הווטשיות” האלה את האזרחות ותעודות הזהות ולגרש אותנו מן הארץ – עלו עוד הצעות, הכל חוץ מלירות בנו בו במקום.הגיע קצין בדרגת סגן – גם הוא כנראה בוגר ישיבת הסדר, שהתלוצץ עם החיילים. לאחר לבטים ניגשנו אליו וניסינו לבקש ממנו לעשות להפסקת ההתנהגות הנוראה. תגובתו הייתה – מה נורא ב”חקירת” פלסטינים? איך אתן מעיזות לערער על התנהגות חיילים ביום כזה? ובהבעת גועל עזב את המקום.ג’יפ ובתוכו שתי חיילות הופיע ועכשיו התחילה ארוחת השבת העליזה כאשר במחסום האווירה הולכת והופכת בלתי נסבלת יותר ויותר. הפלסטינים הושפלו ה”ביטחון” כמובן נשמר “לתפארת מדינת ישראל”!עזבנו בשעה 10:45 ביאוש, מושפלות, מבוישות וחרדות. אלה האנשים שישלטו בעתיד בצה”ל, ואלה האנשים המכתיבים את השיח הציבורי ואת עתידה של מדינת ישראל. המחיר בדם שאנו והפלסטינים נשלם על ההשפלות האלה יעלה על כל דמיון!.גם בדרך לבית פוריכ ובמיוחד בדרך חזרה, על כביש האפרטהייד, נעצרנו ע”י חיילים בעוורתא. הם התקרבו למכונית כאשר כלי הנשק מופנים אלינו וכמובן דרשו מן הנהג את תעודותיו. בנסיעה חזרה לחווארה הופיע במקום גם ג’יפ של המשטרה הכחולה, וכאשר התברר כי הספח בתעודת הזהות של הנהג הוא צילום ולא מקור (שנשלח למשרד הפנים בדואר על מנת להוסיף את שמו של תינוק חדש שנוסף למשפחה), עוכבנו – אך לא לזמן רב. הסבירו לנו בין השאר כי השטח הוא שטח צבאי ואסור לתנועה – אך היות והיינו כבר בדרכינו לחווארה לא נכנסנו לויכוח מיותר. תפוח שבת 14 באוגוסט 2004 (צהרים) משקיפות: ויוי צ, עמליה ו, חנה ב הגענו למחסום בשעה 12:00. 30 מכוניות מחכות למעבר וכעשרים הולכי רגל. במקום שלושה חיילים בודקים ועוד חייל בעמדת שמירה. מאחת המכוניות קרא לנו גיסו של הצ’לן שנורה בבית איבא, רצה לדעת עם נעמי או ויוי נמצאות אתנו. גיסו זקוק לטיפול עיניים, אך אינו מקבל אישור לעזוב את שכם.3 מעוכבים שטענו כי הם כבר מחכים שעה לתעודות. פנינו למפקד המחסום ושאלנו על מה עוכבו. שמענו על “שלשה פשעי מואב”. לשאלתנו מתי ישוחררו ענה כי “כאשר יתחשק לי – מתור להחזיק אותם 4 שעות!”. עשינו כמיטב יכולתנו להסביר את הקשיים והחוקים – אך נאלצנו לעזוב ומי יודע מתי שוחררו.לסיכום: שבת במחסומי השומרון – תחת הכותרת “כל הכבוד לצה”ל”!