מפקד המחסום: ש.,  נציג המת"ק: ט.
 
15:30 חווארה-
התור הצדדי לנשים, ילדים  ומבוגרים מתארך מעבר לסככה. נותנים עדיפות מעבר לנשים וילדים והגברים ממתינים
וממתינים. גבר מבוגר עם שקית ניילות שקופה ובו 4 מיכלי טחינה נשלח למכונית השיקוף.  תורים ארוכים גם בקרוסלות.
חייל ברכב צבאי הבא מכוון שכם מוסר למפקד המחסום 2 תעודות זהות פלסטיניות והוא מכניס אותן לכיסו. כמה דקות מאוחר יותר מגיעים בעליהם, שני גברים לא צעירים שרכבו על חמורים וחצו את כביש האפרטהייד "מדיסון", מוכנסים לצינוק וננעלים בשרשרת ומנעול. בצינוק כלוא גם אזרח ישראלי מטורען שבגליל שביקר אצל אחותו הגרה בשכם. כשאנו מבררות עימו את פרטי המקרה (עומדות מחוץ לבטונדות ליד הצינוק במקום שאינו מהווה כל הפרעה) מזדעק חייל ואח"כ המפקד ואוסר עלינו לדבר עם המעוכבים. אנו מסבירות שזה תפקידנו ונזוז משם לאחר שנברר את כל הפרטים.
לגבי האזרח הישראלי אומר מפקד המחסום "יש חוק שאסור להיכנס לשכם" וכך ייעשה למי שהפר אותו.
איפה זה כתוב?
"שם, בכניסה למחסום", (מתחת למודעות שתלו המתנחלים המודיעות על פעילויות פוליטיות שלהם נגד מדיניות הממשלה והצבא). "וחוץ מזה הם יודעים, כל אחד יודע"! 
בעלי החמורים מוחאים לנו כפיים .
ויש גם "חוק" הקובע שאסור לנו לדבר עם המעוכבים.
לאחר שהפנינו את תשומת ליבו של המת"ק לעובדה שאזרח ישראלי כלוא בצינוק הוא משחרר אותו ומאפשר לו להמתין לבואה של המשטרה מחוץ לצינוק.
 
כשאנו עוברות את הקו הלבן בעשרים סנטימטרים,  אומר המפקד הקו הוא "חוק" ואנו עברייניות, סיבה מספקת להגיש תלונה למשטרה שמגיעה למרבה הפלא במהירות. מיכאל השוטר מבקש מנועה ונעמי את תעודות הזהות. אחר כך הוא מבצע בירור בינינו לבין מפקד המחסום בנועם הליכות כאילו מדובר  בסכסוך שכנים.  השאלה במה אנו מפריעות נותרת ללא תשובה. השוטר עושה איתנו (למעשה עם עצמו) "הסכם" בו הוא קובע שאסור לנו לעבור את הקו הלבן על פי דרישתו של מפקד המחסום. אפילו לא במילימטרים. גם השאלה על מה משחיתים את זמנה  של המשטרה נותרת ללא מענה. תעודות הזהות שלנו נלקחות לניידת לצורך רישום ובשיחת טלפון  אומר מיכאל "איזה אירוע, לא היה שום אירוע, היתה בסך הכל אי הבנה, שום דבר חמור, בסך הכל ויכוח על איפה עומדים". בכל אופן פרטינו נרשמים.
באותה הזדמנות ביקשנו לשחרר את האזרח הישראלי והפנינו את תשומת ליבו לכך שהשלט האוסר על כניסת ישראלים לשכם הפך כבר מזמן  ללוח המודעות של המתנחלים.
 
בתור הצדדי הצפיפות רבה ואנשים מתלוננים על המתנה של 45 דקות. בקרוסלות 3 תורים עד קצה הסככה וזמן ההמתנה כשעה. לאוטובוס על נוסעיו לקח 34 דקות להיבדק על ידי שלושה חיילים.
 
המחצבה הבלתי חוקית (איפה החוק עכשיו?) של תושב הר ברכה עובדת בקצב מואץ ומעלה ענני אבק לכל עבר.
 
3 צלמי סוכנויות חדשות עומדים מחוץ לגדר  ומקבלים הוראה לא לצלם במחסום. כשאנו אומרות שהדבר חוקי לגמרי מסביר  מפקד המחסום שאם יצולמו חיילים זה יכול להיות עבורם "גזר דין" (ולא פירט לאיזה בית דין התכוון). אחר כך הוא מצמצם את האיסור והצלמים מתחייבים שלא לצלם את פניהם של החיילים.
פלסטיני היוצא מהתור עם החגורה בידיים אומר "זה לא נעים, אני צריך להתפשט ולהתלבש לפני כולם? לפני שבוע יצאתי מבית חולים וביקשתי לעבור בתור הצדדי (בן 42) כי לא היה לי כח לעמוד על הרגליים והחייל אמר לי 'מה אכפת לי' ושלח אותי לקרוסלות. אלה החיים שלנו…" בחור אחר סיפר ששנה וחצי לא נכנס לשכם על אף הקרבה של הכפר בו הוא גר כדי שלא לעמוד בהשפלות במעמד המבזה במחסום  ולהשחית זמנו לריק.  אחר סיפר שהוא עובד בשיפוצים בתל אביב, אין לו ברירה כי רק כך הוא יכול לפרנס את משפחתו. יש אלף דרכים להיכנס לישראל הוא אומר, בכל פעם אני לוקח סיכון, זה לא נעים אבל כשאין ברירה עושים הכל כדי לשים אוכל על השולחן. שני אוטובוסים עמוסים נשים וילדים ממתינים בכניסה  תוך כדי מחיאות כפיים קצביות ושירה עד שהם מקבלים רשות (יש להם היתרים) ממדינת ישראל להיכנס לשכם כדי להשתתף בחתונה. בתוך כל האבק, הבטונדות, הגדרות, שערי המתכת החורקים וכלי הנשק המכוונים  מתקבלת השמחה הבוקעת מהאוטובוסים משמעות נוספת, על אפכם ועל חמתכם ניכנס ונשמח, וכל באי המחסום יחד איתם.
 
17:45 – משוחררים בעלי החמורים.
 
לקראת השעה 18:00 מתרוקן התור וזמן ההמתנה לא עולה על 10 דקות. לעובדה שהמחסום פועל באותה קיבולת כשיש 10, 100 או 400 איש קשה  להתרגל.
 
 
 
בית פוריכ 17:20 – 17:55
משקיפות: יהודית ב., גלית ג. (רשמה)
 
בדיקות בעצלתיים, בדיקת רכבים בנתיב אחד, 2-3 דקות לכל רכב. הולכי רגל מעטים. שלט מקרטון מודבק לקרוסלות, בטוש שחור בכתב יד בערבית עילגת כתוב משהו כמו: "עליכם לחכות כאן 'בסדר', לפי התור וכו'…"
כשעזבנו אין רכבים בכניסה לשכם, 5 ביציאה ואין הולכי רגל.
 
הבית פוריקים והבית דג'אנים התרגלו שהם חיים בבידוד מוחלט ואף פלסטיני כבר לא מנסה את מזלו להיכנס לכפרים על אף שזו זכותו.