בית פוריק, יום חמישי, 6 באוקטובר 2005, אחה”צ משקיפות: עדנה ק’, מור ג’, רוני ק’ (מדווחת)16:45 – 17:25 שקט מתוח באוויר יממה אחרי האירוע של אמש. הבדיקות יסודיות במפגיע, גברים נדרשים להוריד אפילו את החגורות, גם הן נבדקות, והמגנומטרים לא מפסיקים לצפצף – מה שאומר בדיקה נוספת. ליד עמדות הבדיקה נמצא שולחן מאולתר (בנוסף לשולחנות ליד הקרוסלות),כאן מונחים החפצים ש”כשלו” בבדיקות המגנומטרים, ומכיוון שהמגנומטרים רגישים (או סתם היפראקטיביים..), חפצים מגוכחים מוצאים עצמם על השולחן (למשל, קופסאות סיגריות. שאלנו את החיילים מדוע לא לחסוך בזמן ולשים מראש את החפצים על השולחן.תשובתם: ככה זה, הם כבר התלוננו על המכשיר. מאוחר יותר ראינו שהם שינו את הפרוצדורה, בהתאם לנאמר.)ראינו אישה אחת ושני ילדים, שנראתה נבוכה מאוד כאשר אחרי כל התהליך נדרשה לשים חפצים נבחרים על השולחן, אך בשעה מאוחרת זו מרבית העוברים הם גברים. כל אחד מהם עבר את התהליך הזה; עם זאת לא היה דוחק והתורים היו קצרים.במקרה אחד נלקח אחד העוברים החוצה, מאחורי הצינוק, שם נבדק גופנית. האיש שוחרר לאחר דקות מעטות.* בדרכנו חזרה עצרנו לזמן קצר בחווארה. היינו שם גם קודם לכן, בדרכנו לבית פוריק,שם פגשנו את נשות הקבוצה שהיו במקום מאז הצהריים. כמי שרק באו צפינו במבוכה, כי היה קשה לקלוט בבת אחת את כל הפרטים, את כל השינויים. מה שכן, נשאנו איתנו משם תחושה קשה – שבהשוואה אליה, נדמה שהמצב בבית פוריק עוד היה סביר.(למעשה, אנשים שפגשנו כשהגענו לבית פוריק, עוד לפני הכניסה למחסום, אמרו לנו שהמצב סביר, שהחיילים “בסדר” – הכול יחסי, כמובן, ביום מתוח כזה, אחרי כל הצרות.) בשני המקומות פגשנו אנשים שדיברו ברצון ושמחו להחליף מילה.