המכונית מלאה תרומות של בגדים, משחקים, מזון, וכו’.
רקע כללי: כל האזור נמצא בכל מיני סוגים של עצירת חיים: סגר, עוצר, חסימות כבישים, איסור מרעה.
עצירת המרעה נעשית בידי המתנחלים, ומאושרת מייד על ידי הצבא, אם מבקשים מהם.

חדידיה  קהילת רועים היושבת ממזרח להתנחלות רועי ומדרום להתנחלות חמדת, ועכשיו נבנה מאחז על גבעה מצפון לה. בנית המאחז עוד לא הסתיימה והמתנחלים כבר פלסו דרך אליו. והם כבר מונעים מהרועים של חדידיה לצאת למרעה. כבר חמישה ימים שהרועים יושבים בבית עם הצאן. לדבריהם, הם פנו לעזרת כל העולם ואף אחד לא הגיב.
ת’, אחד האחים, ראש המשפחה הפעיל, במעצר מנהלי כמעט שנתיים. הכאב גדול. סבתא ח’ רזתה והלבינה מאז מעצרו.
בית הספר גם לא פועל היום, וכנראה ימשיך לשבות עד שיגמר ה’תרגיל החי’ של צה”ל על הכפרים שלמעלה. טובאס, תיאסיר, טאמון ועקבה נמצאים בסגר זה שלושה ימים ונאמר שייקח חמישה ימים.

אנחנו נוסעות לכיוון המאחז החדש. באין דרך נתקענו על ההר ממול למאחז. וככה זה עובד: יש בשטח קהילת רועים פלסטינית, מתנחלים בונים מאחז מעליה או בסביבתה ואז עוצרים להם את החיים, ממררים אותם, עד שיעזבו. ואין עם מי לדבר.

הילדות שהכרתי מהגן של ספא גדלו ללא היכר. שמחו על כל מה שקיבלו מאיתנו.

קיבלנו קריאה להגיע לחומסה, שם יש אירוע.
חומסה יושבת על שטח צר שמותר להם. מסביבה הכל שטח צבאי, או כל הגדרה אחרת שמשמעותה שאסור להם להיות שם. מרחק כמה קילומטרים משם נמצא המאחז של נריה, שמגיע לחומסה מדי יום בטרקטורון או בכלי רכב אחר להפריע את שגרת החיים. ‘מרקם החיים’ קוראים לזה בדפים של ספר החוקים. הוא נכנס בעדרים, מגיע עד הבתים, גורם לפחד גדול ובעיקר לא מאפשר להם לצאת למרעה. במקרה שבו נוכחנו הגיעו כמה מתנחלים ברכב גדול, הורו לרועים להחזיר את העדר, הודיעו להם שאסור לעלות לגבעה הצמודה למקום מגוריהם וגם לא לצד השני. הגיע גם צבא. כשהגענו הם היו באמצע דיונים. קצין נבח עלינו לעצור, כאשר ניסינו להתקרב ולשמוע במה מדובר. למעשה הוא דיבר עם הפלסטינים. בגמר השיחה הסתחבק עם המתנחלים. והם נסעו, הוא ושתי שומרות ראש עם נשק ומדים, לא לפני שעשה שני סיבובים עם הג’יפ הצבאי והודיע לנו שאנחנו אחראיות על ה-7.10.

ישבנו עם שלושת הרועים שהיו במקום. אחד מהם סיפר מה עובר עליהם בתקופה הזאת. כמו שנאמר למעלה, הם למעשה לא יכולים לצאת למרעה. הם מאוימים בלילות ובימים. אין להם עזרה משום מקום. מבקשים שיבואו אליהם ל’נוכחות מגינה’ בעיקר בלילות.

משם עברנו לעין חילווה, ליווינו את הבקר למעין. ישבנו עם המשפחה האבלה על מות בנה (ממחלה). היינו במחסן החדש שמתארגן לקבל ולחלק ציוד לקהילות. חילקנו מזון ובגדים. גם בח’לת מכחול. שמענו בכל מקום את אותו סיפור של עוצר-גזל-רוע-מכות. לקחנו מי’ דגימת דם של הצאן לבדיקה במכון הווטרינרי בבית דגן. בכל מקום היה ענן של דאגה.

שיחה עם מ’ע’

2. אני גר כאן. המתנחל שגר כאן רוצה לסלק אותנו מכאן. הוא הגיע לכאן לפני שנתיים. מהיום הראשון שהוא כאן, הגיע אלינו, היכה את אחינו שכאן. על הראש. כל יום הוא מגביר את השליטה. ביום הראשון מנע מאיתנו לעלות למרעה להר מסוים, ביום הבא להר על ידו וכך הלאה. יום ולילה מגיע. מודיע לנו שנסתלק מכאן. נכנס לבית שלנו פנימה. מגיע באופנוע מרעיש. הפחיד את הצאן. הצאן ברח. בא הצבא ולא עושה כלום. הצבא יודע שהוא צריך להגן עלינו אבל לא עושה דבר.המטרה הראשית של נריה היא להעיף אותנו מכאן. הוא גר מרחק 10 ק”מ מאיתנו. הוא ומתנחלים אחרים מגיעים כל יום, כל פעם למישהו אחר אצלנו ועושים בעיות. כל יום.

   ביקשתי מהצבא מספר טלפון שלהם שנוכל לקרוא להם כשיש בעיה. לא מוכנים לתת לי. ביקשתי מהצבא שישמרו עלינו, שלא יכו אותנו ושלא יעשו שום דבר נגדנו.אתה באמת מצפה מהצבא שיעזור לך? לא. אני יודע שלא, אבל אין לי דרך אחרת. לפני כמה זמן הגיע הצבא ועצר את הבן שלי לכמה שעות במחנה צבאי. לא אמרו לנו כלום. רק שאלו שאלות. המתנחל, כל מה שהוא עושה מקובל על החיילים. הורס, מרביץ, שובר, הכל בסדר. כשבא מתנחל ועושה מה שעושה, בא הצבא ואת מי הוא עוצר? אותנו.

למה אתה קורא להם? אני קורא להם שיראו מה קורה כאן. הם (המתנחלים) באים אלינו. לא אנחנו אליהם. אבל הצבא לא מאמין לי, רק להם. כל דבר שהם אומרים נחשב אמת. אבל אני מה נשאר לי לעשות? הצבא זה הגוף הרשמי. הוא יכול למנוע מהם להיות כאן. אני רוצה שהוא יראה מה הם עושים לנו כאן.

3. אנחנו מדברים, מתלוננים, ומצלמים ואין תועלת. אף אחד לא עושה משהו לטובתנו. לא הצבא, לא הרשות ולא המשטרה. הם מעל לחוק. כל דבר מותר להם. ירביצו, יהרסו, יפגעו בצאן, ואז אנחנו תמיד האשמים. הרמאים. אף אחד לא מגיע הנה לראות, לשמוע, לעזור לנו. עד שמישהו מוכה מגיע לבית חולים, אף אחד לא יתעניין. לפני חודשיים הגיעו לשכנים שלנו. הכו אותם עד שדם נזל מהראש שלהם. חכו שלוש שעות עד שהרשו לאמבולנס לבוא לקחת אותם לבית חולים. אני לא יודע למה מחכים? שיטבחו בנו? הם מאיימים עלינו לוחצים אותנו. מה רוצים שיקרה? למה הוא עושה את זה. הוא גר רחוק, רוצה לחיות. גם אנחנו רוצים לחיות. שיתרחק ממני. שלא יבוא אלי. שיישאר בבית שלו. הוא מהבוקר מגיע אלי. מה הוא רוצה. לעשות בעיות.

   בתקופה לפני שהגיעו המתנחלים החדשים היינו חיים בשלום עם ההתנחלות על ידינו. היינו יושבים ביחד. שותים קפה ביחד. עם התנחלויות רועי ובקעות לא היה שום בעיה איתם. היכרנו אחד את השני בשמות. כיבדנו אחד את השני בענבים. כמו אחים. מדבר על לפני שלוש שנים. כל האזור היה שקט. מהרגע שהגיעו המאחזים התחיל כל הסיפור.אני מזכירה להם שלפני כמה שנים הרסו להם את המגורים. 2020 בערך. נכון. כי טענו שישבנו על שטח צבאי. הצבא הרס את הבתים והלך. לא הרביצו, לא לקחו את הצאן, לא הרסו ולא שברו. כלום. עשו עבודה לפי החוק. רצו שנעבור לגור איפה שהחוק מאפשר. רק המתנחלים עושים לנו בעיות. הצבא דואג שלא נשב על שטח צבאי אלא על שטח חקלאי. תופיק ג’בארין הביא מפה והראה שההר הזה הוא לא שטח צבאי. הוא שטח שמותר לנו לרעות בו. רק ההר שאחריו הוא צבאי.

   הצבא לא רוצה לשמוע ממני בעניין הזה. כולם יודעים הכל אבל אף אחד לא יכול לעמוד מול המתנחלים האלה. כל יום האלימות מתגברת.אחרי השיחה, כאשר כבר ישבנו במכונית, בא מ’ וביקש שיבואו לישון אצלם כל לילה. הם פוחדים.