מעיינות פסאיל – ראינו כמה עדרים ליד הכביש המוביל למעיינות עד למרחק של כחצי ק”מ מהמעיינות עצמן ועל הגבעות מצפון לכביש, בכל יתר השטח לא מעיזים לרעות. עצרנו לא רחוק מעדר אחד והרועה, נער כבן 14-15 דהר על חמורו לקראתנו. “רזאלה (צביה) ?”  שאל. שימעה של צביה הגיע לאזניו , למרות שלא הכרנו אותו. הוא ורועים אחרים שפגשנו חזרו וסיפרו על המתנחל מ”מלאכי השלום” שעל גב ההר, מרחק רב מהמעיינות, המגיע מדי יום ומכה בהם, מאיים ומנסה לדרוס את העדרים.

הברז שממנו היו משקים את עדרי הצאן והפרות של הפלסטינים, בכניסה לכביש המעיינות, עדיין שבור. השוקת נעלמה (נגנבה ע”י חבורת העבריינים מ”מלאכי השלום”) ולא ברור כיצד מקבלים תושבי הכפר פסאיל מיִם. בעבר היו קונים מיִם ממיכלית רתומה לטרקטור שלקחה מיִם מהברז. תושבי פסאיל מקבלים מיִם רק אחת ל-4 ימים ממקורות. זה לא מספיק למשפחות הגדולות ולצאן .

במעיינות עצמם, בכניסה לשמורת טבע, יש שער חדש, פתוח אומנם, אבל אם שמו שער יש להניח שיום אחד יסגרו אותו. האם אין שמורת הטבע נחלת הכלל וחל איסור למנעה מהציבור?

התעלות הפתוחות המובילות מיִם לצינור הפלסטיני (שעדיין שלם אחרי 3 פעמים שארגון ‘מסתכלים לכיבוש בעיניים’ תיקנו אותו והמתנחלים חזרו ושברו אותו) חסומות שוב באבנים (מעשה ידי נערי הגבעות ממלאכי השלום) ואנחנו הוצאנו אותם והשלכנו הרחק משם (לא שזה ימנע מהם לחסום שוב). חלק מהתעלה, זה שהמכוניות היו עוברות בו, נסגר מלמעלה בפלסטיק. לא ידוע מי עשה זאת, אבל זה מונע זיהום של המיִם ולכן מבורך.

ליד המעיין פגשנו 3 גברים מדומא. הם סיפרו שהם עובדים ביריחו ובדרכם הביתה הם עוצרים לשאוף אוויר במעיינות. אחד מהם קטף, קילף ונתן לכל אחת מאיתנו גבעולי סירפד. טעימים מאוד.

המשכנו למשפחת כאעבנה, ביניהם הזוג הצעיר שהרסו את ביתם מספר פעמים וגירשו אותם בלילה מאל חדידיה. באותה נסיעה נפגעו בתאונה בה מתה בתם בת ה-40 יום והאם נפצעה אנושות בראשה. (הארץ 16.08.2019) לפני שנתיים נולדה להם בת עם מום קשה בעמוד השדרה וכתוצאה היא משותקת בפלג גופה התחתון. המשפחה מעתירה על הילדה חום ואהבה, אך אינה יודעת איך הילדה תגדל וכיצד יטפלו בה כדי שתסבול כמה שפחות. גם מצבם הכספי אינו מאפשר טיפול. כרגע הילדה בבית חולים בטובאס, שנבנה מתרומות ממשלת טורקיה. בעזרת רופאים לזכויות אדם ותרומות שקיבלנו מאנשים נפלאים נעזור למשפחה לאבחן ולטפל ברציפות בילדה כדי לשפר את הניתן לשפר.

לאחר מכן ביקרנו את משפחתו של זובעה הזקן, שלפני חודש הצבא החרים את הטרקטור והמחרשה שלו בשעה שחרש את חלקת האדמה שליד ביתו. הטענה ההזויה: זהו שטח אש. צמוד לביתו – שטח אש? מעולם לא התקיימו שם אימונים והאדמה שייכת לזובעה כחוק. הוא הראה לחיילים את מסמכי הבעלות על הקרקע. אך האטימות גברה על האנושיות והטרקטור עם המחרשה הוחרמו. טרקטור שמביא מים לזובעהו ואשתו, ל-2 בנותיו הפגועות מנטאלית, לבנו ולאשתו ול-4 ילדיהם. 7,200 ש”ח נאלץ זובעה לשלם כדי לפדות את הכלים ולקבל בחזרה את האפשרות להביא מים, אשר נמנע ממנו לקבלם ישירות (יש לו באר בחצר ואסור לו לשאוב ממנה). האשה לקחה אותנו לחממה בה מגדל הבן תות שדה, אפונה, שום, פטרוזיליה. ועוד מיני ירקות… תאווה לעיניים. מחשבה טורדנית לא הרפתה ממני – שמחר עלול הצבא לבוא, ככה, באופן שרירותי, ולהרוס את המפעל הנאה הזה שהמשפחה משקיעה בו את נשמתה..

כמו כן הם מגדלים דבורים ובעוד חודש יהיה להם דבש מפרחי הבר, שהצבא לא מצליח למנוע מהם לפרוח בבקעה. מנסיון – זהו דבש נפלא . לפני שנתיים נתתי לבדיקה ונאמר לי שזהו 100% דבש טהור.