עוד יום של ליווי רועים פלסטינים ליד עין רשאש, מעל לבקעת הירדן, לוודא שלא יגורשו משטחי המרעה שלהם על ידי המתנחלים או הצבא הישראלי שתאבים לנכס את כל שטחי סי לישראל ללא פלסטינים.

היום יפהפה, חסידות חגות מעל בדרכן בחזרה הביתה, צפונה. אנחנו נהנים מהשמש, מפנטזים שמתנחלי המאחז הלא-חוקי “מלאכי השלום” (שאותם גיא הירשפלד מכנה “מלאכי המוות”) יצאו לחופשה ולא יופיעו להתנכל לרועים.

אנחנו נהנים מארוחת בוקר של מצות שהבאנו ופיתות, וגבינה תוצרת בית – תפריט רב-תרבותי למהדרין, שותים תה מתוק עם מארחינו הבדואים, ומחליטים שלאור השקט השורר אפשר להתחיל לצעוד בחזרה למכונית.

ואז מופיע רכב השטח שבו נוהג אלחנן, “המבוגר האחראי” מהמאחז, הפעם עם בנו הקטן, ופניו אל הרועים שהרגע עזבנו. מה הוא אומר לבנו? הרי הוא בוודאי מסביר לו מדוע הוא מגרש משם את הרועים הבדואים…

אנחנו מתקשרים לצבא לדווח על האיום. מובן שלוקח לצבא המון זמן להגיע למקום. אלחנן ובנו כבר הגיעו אל הרועים שאותם עזבנו, אז אנחנו מתחילים לרדת לעבר העדר, אבל לא מספיק מהר. למרבה המזל אלחנן לא מתנכל להם הפעם וחוזר לאחור – האם בגלל הנוכחות שלנו גם אם מרחוק? או זו של בנו?

בדיוק כשאנחנו מגיעים למכונית שלנו, מופיע הג’יפ הצבאי שהזעקנו, אבל כשהוא מגיע הכול שוב כבר שקט (וגם את זה דיווחנו לצבא), והצאן כבר רחוק בבקעה.