בתי הספר בלובן א-שרקיה (אזור שכם) 11.09.2004 משקיפות: נינה מ’, חנה ב’, חוה ה’ (מדווחת) בעקבות פניה שהתקבלה על ידי אחת מחברותינו נסענו לכפר לובן א-שרקיה כדי לראות את מערכת החסימות, סוללות העפר, הבולדוזר, המוצב הצבאי וסלילי התיל שמקים ועורם הצבא לאורך כביש 60 כדי למנוע מתושבי הכפר לצאת אל הכביש וכן את הכבישים, השבילים, הדרכים ומשעולי השדה שפתחו תושבי הכפר על מנת לצאת מכפרם ולאפשר לילדיהם להגיע לבית הספר. בכפר לובן א-שרקיה נמצא במרחק של קילומטר אחד בערך מהכביש הראשי, כביש 60 גרים כ-3500 תושבים, ושני בתי הספר התיכוניים שלו – לבנים ולבנות – נמצאים ממש על הכביש (משום שבית הספר לבנים משרת גם את תלמידי הכפר הסמוך – סאוויה).לפני כשבועיים סגר הצבא בסוללות עפר שתי כניסות מכביש 60 אל הכפר מדרום. אחת מהן היא כביש לבנים שנסלל לפני כשנה ויתרונו בכך שבחורף אינו הופך לעיסת בוץ, אבל עכשיו הוא חסום. כלי הנשק היעיל של הכיבוש –הבולדוזר – עורם סוללת עפר ענקית באמצע הדרך כך שמצד אחד אמנם יש סוללת עפר אבל מצד שני יש בור גדול, עמוק ובלתי עביר לרכב. על אם הדרך חיכו שתי נשים – צעירה וזקנה – ותינוק. כדי להגיע אל הכביש הן הלכו ברגל, עם התינוק, מרחק של כ-2 ק”מ בדרך עפר. אפשר רק לשער מה יהיה כאן בחורף עם הבוץ.בבית הספר לבנות התקבלנו במאור פנים וקבלנו את האינפורמציה הבאה: לומדות בו 204 תלמידות מפי 15 מורות. רוב המורות באות מן הכפרים בסביבה. בדרכן מהכפר אל בית הספר עוברות הבנות ליד המוצב המוכר לכל מי שנסעה בדרך זו. זהו הבית שדייריו נושלו ממנו והצבא הפך אותו למוצב צבאי מכוסה רשת הסוואה ומכוער להפליא. הדרך חסומה בשלוש בטונדות המונעות מעבר כלי רכב ובסלילי תיל לשם בטחון שגם בני אדם לא יוכלו לעבור ועוד יד הבולדוזר נטויה. היום שמר הבולדוזר על קדושת השבת ולא עבד ולכן הוא ניצב על הדרך,לועו פעור והוא מונע מעבר ממי שעוד ניסה… על כן מגיעות התלמידות עד כדי 50 מטר מהכביש הראשי ואז עליהן לפנות בעיקול הדרך לעלות לכביש 60 וללכת עוד רבע שעה בדרך עפר כדי להגיע לכתה. אפשר כמובן לתאר מה היה כאן בחורף. התלמידות הגיעו לכיתות מכוסות בוץ עד הברכיים וחלקן פשוט חזרו חזרה לכפר ולא הגיעו לכיתות. עוד סיבה לא להגיע לכיתות היא ההטרדות של החיילים. חיילי המוצב דרשו מהן לפתוח את תיקיהן לבדיקה (והן סירבו), זורקים עליהן עגבניות רקובות, פחיות שמורים ריקות או רימוני רעש שאולי אינם פוצעים אבל הם בהחלט מפחידים, וצועקים ומאיימים עליהן. פעמיים בשבוע זה עיכבו החיילים את התלמידות ואיפשרו להן להמשיך בדרכן לבית הספר כשהתחשק להם. מיותר אולי לומר ששום בדיקה בטחונית לא התקיימה במהלך העיכוב. התלמידות מפחדות וכבר קרה שתלמידות חזרו הביתה ולא הגיעו ללמודים. בשבוע שעבר, בטרם נפתחה שנת הלמודים, נכנסו לבית הספר חיילים וחיפשו מבוקשים…לבית הספר לבנים היה אפשר להכנס מן הכפר או ממזרח – מכביש 60. כניסה זו היא דלת ברזל גדולה שהצבא ריתך אותה וכך חסם אותה לחלוטין. אין אפשרות להכנס לבית הספר מצד הכביש. גם מצפון חסומה הדרך בתלולית עפר המונעת מעבר כלי רכב. נראה בעליל שהרעיון שפלסטינים יוכלו לנוע באופן חופשי ממקום למקום או שירכשו השכלה חס וחלילה, הוא רעיון שאינו עולה בקנה אחד עם חלום האדנות והשלטון של עם המתנחלים.הכניסה לבית הספר מכביש 60 היתה פעם הכניסה גם לכפר וזוהי דרך סלולה וטובה שאמבולנסים למשל יכלו להכנס דרכה במצבי חרום. היום זה בלתי אפשרי. חולים ויולדות מועברים ברכב מהכפר אל כביש 60 שעליו ממתין אמבולנס. ניתוק מוחלט של הכפר מן הכביש הראשי נוגדת את החלטת בג”ץ המחייבת שמירה של כביש גישה אחד לכל ישוב פלסטיני.חזרנו הביתה עם שתי מסקנות:א. המחסומים הקבועים שאליהם אנחנו מנקזות את רוב פעילותנו מתמסדים מאד, הם מושכים אליהם בקורת צבורית גדולה, עין פקוחה (למחצה) של העתונות ושום חייל כבר אינו יכול להתעלל שם בעוברים ושבים ככל העולה על רוחו. הצבא שינה על כן את הטקטיקה והמאמצים לחנוק את האוכלוסיה האזרחית עוברים אל המחסומים הניידים תלוליות העפר והחסימות השונות בכניסה לכפרים. כל הישובים על פני כביש 60 חסומים עכשיו לכניסה לפלסטינים. צריך לחשוב על פעולה רצינית בכיוון זה.ב. מי שאומר שהפלסטינים לא בחרו בהתנגדות פסיבית לכיבוש אינו מבין מה היא התנגדות פסיבית. ההתמדה השקטה שבה הולכים ילדים לבית הספר למרות חסימת הכבישים, ההטרדות וההצקות היא פעולה מובהקת של התנגדות פסיבית המצטרפת לשורה ארוכה של פעולות אזרחיות רבות המתרחשות יום יום יחד ולמרות הבולדוזרים, החיילים המתעללים, המתנחלים היורים, המחסומים, הכתרים והסגרים.