שער גוכיה – שוב הכיבוש מכריע את הפלסטינים. שער גוכיה, שכל מטרתו לכלוא את הפלסטינים ולבדל אותם ממרכז חייהם בגדה, שער אשר יחד עם התעלות והררי העפר, המחסומים והשערים הנעולים,  מפריד בין ילדים וחינוך, חולים ושירותי בריאות, נותר סגור. השער אמור להפתח 3 פעמים בשבוע – בוקר ואחר צהריים כדי לשחרר לחץ, כדי ליצור אשליה כאילו בכל זאת אפשר לקיים חיים כאשר אתם חסום מכל העברים וכל גישה לציויליזציה חסומה בפניך. היום בשעה היעודה – 15.00, לא הגיעו החיילים כדי לפתוח.

היה חם – אש.41 מעלות בצל, אבל אין צל – רק בהתנחלויות המוריקות בשל  שפע המים העומד לרשותם יש שפע צל. ליהודים. פה יש רק שמש. קשה, שורפת, מקשה על הנשימה. 2 גברים עם הטרקטור חיכו כבר ליד השער הנעול כשהגענו. עברו לגדה כדי לקנות אוכל לצאן . עכשיו מנסים לחזור הביתה. אנחנו מחכים איתם. מצלצלים לת"ק. א. עונה. כשאני אומרת שהחיילים היו אמורים להגיע לפני רבע שעה, הוא שואל "נו?" כאילו, מה הבעיה. ואח"כ טלפון אחרי טלפון עולים התירוצים- "אלה חיילים חדשים,עוד לא יודעים", אח"כ " הג'יפ נתקע בדרך" כשאני אומרת שעברתי בדרך מהבסיס עד לשער ולא ראיתי שום ג'יפ תקוע בדרך, הם אומרים שהתקלקל עוד בבסיס "ויש רק ג'יפ אחד בבסיס?" אני מתממת, אבל זה לא מצחיק. החום הוא לא אנושי. אני חשה ברע והולכת לחפש מעט צל אצל הגלגל של הטרקטור. מציעים זה לזה מים  אך הם לא מצליחים לצנן את הראש הלוהט.

בינתיים יוסף מספר לנו על תלאות נוספות פה בשער, על ימים אחרים בהם המתין עד בוש ולא פתחו, ועל איך הלך לישון במאהל זר כי לא יכול היה לחזור הביתה. כמו תמיד נוצרת אחווה בין בני אדם שתקועים במקום שלא רוצים להיות בו, אלא שלנו יש ברירה, המכונית הממוזגת נמצאת בצד הנכון של הקו המבדיל בין כובש ונכבש.

ב-16.25, שעה וחצי מאוחר מדי, מגיע הג'יפ המיוחל. מתקרב. עוצר ולמשך כחמש דקות לוהטות החיילים נותרים בג'יפ הממוזג עד שמחליטים לצאת אל העם.
הטרקטור עבר ללא בעיות. ללא בדיקה, בעצם. אלון שואל את אחד החיילים לסיבת האיחור והוא זורק "היו לנו דברים אחרים לעשות". אח"כ הוא מוסיף את סיפור הג'יפ המקולקל.

כאב הראש שהחל בחום הגיהנום שם לא עזב אותי יומיים. יכולתי רק לברך על כך שעכשיו החופש הגדול ולכן לא היו שם הילדים החוזרים בתום שבוע הלימודים מקרוביהם בגדה.

מחסום תיאסיר 13.45 – 14.45 – יחידה חדשה מאיישת את המחסום. מעבר מהיר ללא עיכובים. העוברים מספרים על עיכובים גדולים בשעות הבוקר המוקדמות. החיילים מתעלמים מאיתנו וטוב שכך.