0630 – 1030

סנסנה
ברבע לשבע השרוול מלא בפועלים. מגרש החניה בצד הישראלי מלא ואנחנו יודעות שיש בעיה. בסופו של דבר, עד שבע וחצי עברו כל הפועלים, לא מעט בגלל העובדה שהרמנו טלפונים. אבל אנשים חיכו המון זמן וזה בגלל העובדה שלא כל עמדות הבידוק היו מאוישות. הבודקות זקוקות להפסקה, אנחנו מבינים, אבל למה בשעות הכי בוערות?! ולמה אין להן מחליפות?!  עברנו לצד הישראלי ונכנסו לראות את הצפיפות שם – יש בעיה של הבדלי תרבויות. כל אלה שבודקות הן נשים, הפועלים, רובם ככולם גברים, מרגישם מבוישים ומבוזים. צ', מנהל המעבר בתרקומיא, אמר לנו שגברים לא רוצים לעבוד בעבודה הזאת ואין להם ברירה אלא להעסיק נשים – מישהו צריך לתת את הדעת על כך. אוטובוס אחד של משפחות אסירים כבר הגיע והמשפחות מחכות. בשבע וחצי נסענו משם.

כביש 60 
כמעט שומם בשעה הזאת ואין כמעט מכוניות, כל הפילבוקסים מאוישים – צומת  הכבשים ודורה אל פאוור.

חברון 
בשער הכניסה השומר האזרחי מעכב אותנו ורוצה תעודת זהות רק של מ', הנהג (הלא יהודי) שלנו – אנחנו נותנות לו גם את שלנו. מכיוון שאין לו סמכות לעכב אותנו אנחנו ממשיכות בדרכנו – הבניה בשכונת ממרא ממשיכה, בגלל ההקפאה עוצרים רק תוכניות בניה שבדרך, לא בנייה עכשווית. נכנסנו לתוך חברון דרך בסיס מג"ב של חברון (כדי לא לעבור דרך עוד שער).

ציר ציון – הפילבוקס נשאר שומם. בשכונת קפישה, עיקול 160 ומחסום בית מרקחת – שוממים ומאוישים על ידי חיילי גולני – שהיום כבר אינם נמצאים על הגגות.

המשכנו לרחוב השוהדא – כשהיינו ליד תחנת הדלק הנטושה, ענת כהן שחנתה ליד בית הדסה הבחינה בטרנזיט שלנו וחסמה לנו את הדרך. רצינו לנסוע שמאלה  – היא נוסעת שמאלה; רצינו ימינה – היא נוסעת ימינה; פגוש מול פגוש, וגם שרטה את הטרנזיט. אחר כך החנתה את המכונית ושלפה מצלמה. גם אני שלפתי מצלמה ודרך השמשות צילמתי. במקביל ציפי צלצלה למשטרה, ענתה מישהי ממשטרת ש"י שלא הבינה על מה אנחנו מדברות, ואיפה אנחנו נמצאות, ובכלל: אנחנו לא ברחוב השוהדא – מסתבר שאנחנו ברחוב דויד המלך…..
בינתיים ירדה ענת מהמכונית, אז גם אנחנו ירדנו כי לענת במחזיק המפתחות יש דוקרן שאיתו היא מנסה לפנצ'ר את הצמיגים – אני ניסיתי לבקש עזרה ממתנחלים אחרים שהיו שם בדרך – אמא וילד, ועוד מישהו והם כולם נתנו לה גיבוי. אחר כך ניסיתי לצלם את המרחק שבין המכונית שלה לשלנו והיא התעצבנה ונתנה לי מכה שהעיפה לי את המצלמה ושברה אותה. 
בו זמנית הגיע עוד מתנחל עם ג'יפ שחור שחנה מאחורי הטרנזיט. הרגשנו לכודות ממש: ענת מלפנים, הג'יפ מאחור. אני עם מצלמה שבורה, וגם חטפתי מכות, והילד שהיה עם ענת – אחד מילדיה או נכדיה – כבן חמש, שברוב חינוכו הטוב שקיבל בבית צעק לציפי 'נאצית'. כך בערך עשר דקות ארוכות מאוד. באותן עשר דקות עברה ניידת TIPH, השוטרים הבינלאומיים. ציפי ביקשה מהם לצלם, אבל הם כרגיל לא עשו כלום- הניטרליות במיטבה. רק מסתכלים ומשקיפים, תחי הדיפלומטיות. 
אחר כך הגיע השוטר ארנון פלדמן, מפקד משטרת מערת המכפלה, עם הטנדר הלבן הארוך שלו. הוא יורד מהטנדר וניגש אלינו – ענת משקרת לו ומספרת שאנחנו חסמנו לה את הדרך!!! בזמן שהוא מדבר איתנו, ענת ניגשת למ' הנהג שלנו ומקללת אותו נמרצות: 'ערבי מסריח', 'ערבוש אוהב יהודיות', 'כמה כסף אתה מקבל בשביל לזיין את הזקנות האלה'….  וזו רק תמצית. ארנון שואל מאיפה אני, ואני אומרת לו שאני מעומר, אז הוא שואל אותי 'מה את היית עושה אם אנשים כמו ענת היו מסתובבים לך בבית ומצלמים אותך – היה לך נעים?'. טוב, מזה אפשר כבר להבין על מי משטרת חברון שומרת ומי נותן את הטון.
אחר כך הוא מספר לי  שיש לו בתחנת המשטרה צו שטח צבאי סגור לכל המחסומים בחברון, ומבקש שאני אגיע לתחנת המשטרה ואראה את הצו. אני כבר חושבת לעצמי שאין לי מצלמה כדי לצלם את הצו ואת המסמך, אבל אני וציפי אזרחיות שומרות חוק ואנחנו נוסעות אחריו לתחנת המשטרה. כבר בחניה הוא מספר לי שבעצם אין צו שטח צבאי סגור ומותר לנו להיות בכל מקום. כנראה שלא האמין שנבוא לראות ולאמת. ענת נסעה אחרינו כדי לבדוק את טיב עבודת השוטר בסילוקנו משם. אני נסערת מאוד אבל שקטה, מספרת לו שאני מרגישה מותקפת ומאוימת והוא יכול רק להתבונן בשקט שלי מול הקללות של ענת בשביל להבין. הוא ממליץ לי להגיש עוד תלונה כנגד ענת – השמינית במספר?!?!?!?!? שוב מתחוור לנו מי מנהל את העניינים בחברון.
למרות הכל נכנסנו למכונית ועשינו הפעם את כל הסיבוב!!!!! רק כדי להראות שאנחנו לא מפחדות, שאנחנו אזרחיות שוות זכויות (אני כן מפחדת, נורא מפחדת). גמרנו את הסיבוב וחזרנו הביתה, לא לפני שמסרתי את המצלמה לתיקון.

שלמה, האיש שלי, טוען שנמאס לו, ושצריך להגיש תביעה אזרחית כנגד ענת כהן על הנזקים שהיא גורמת לי – אני בטוחה שחברותי יגבו אותי.

ציפי סיפרה לי שענת כהן היא מאצולת המתנחלים: היא בתו של משה זר, אחותו השכולה של גלעד זר, השם ייקום דמו. היא נחשבת לקדושה בציבור שלה. זה לא טירוף, זה תסמונת המתנחלים.

מזלנו שהיינו מתורגלות באלימות כזאת. ציפי ואני כבר חטפנו אבנים ביום פינוי בית המריבה, מיכל ואני מכירות את הפנינים של ענת, ועל מיכל ומירה שפכו מים.

אבל אי אפשר להתרגל ואי אפשר לבלוע. כל אירוע כזה קצת "הורג אותנו".