התוכנית המקורית הייתה לעשות סבב בין הכפרים כהכנה לסיור שנקבע לאישיות פוליטית, ולא להישאר זמן רב בכל מקום שנבקר בו. בפועל המצב שם כל כך קשה, ומתקפות המתנחלים כל כך מאיימות על כל קהילה ועל כל הר, שעסקנו יותר בנוכחות מגינה מאשר בסיור. נוכחות מגינה: שהות רצופה בכל שעות היממה עם קהילות הרועים הפלסטינים בבקעת הירדן.

מג’דל בַּני פאדִל בן כ-3000 תושבים נמצא במרחק 4 ק”מ מהעיר עקרבה (כ-10000) תושבים שהיא מרכז כלכלי, תרבותי וחינוכי לכל האזור. במג’דל בני פאדל  יש בית חולים חדש המשרת את עקרבה ואת כל האזור, אלא שהכביש המחבר את שני היישובים נהרס בידי צה”ל ב-9.7.2025 : כ-200 מ’ מהכביש הופקעו בידי מתנחלים להקמת מאחז חדש (אליו מדינת ישראל פתחה מייד דרך כורכר) ולשם הקמתו כרתו המתנחלים מאות עצי זית ורמסו אדמות פרטיות חקלאיות. זו כנראה הסיבה להרס הכביש. מאז, אדם שמקבל התקף לב בעקרבה חייב לנסוע ליציאה הדרומית ולהקיף את האזור, יותר מ- 10 ק”מ, עד שיגיע לבית החולים במג’דל, ואם ישרוד יקבל טיפול. יתרה מזו, חולה אנוש ממוע’ייר (כ-10 ק”מ ממג’דל) חייב לנסוע דרך תורמוס עייא, כביש 60, צומת תפוח וכביש 505, נסיעה של למעלה משעה, משום שמוע’ייר סגורה במחסום לכיוון מזרח – הוא הכיוון לבית החולים. במקרה זה כמו במקרים אחרים ההרס הנורא של מרקם החיים הפלסטיני הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין המתנחלים לצבא.

ואם הזכרנו את מוע’ייר, ב-29.08.25 כרת הצבא כ-3000 עצי זית בכניסה לכפר כענישה קולקטיבית על ניסיון לפיגוע ירי (שלא צלח ואיש לא נפגע) של אדם אחד ממוע’ייר. עשרות תושבי הכפר איבדו תוך כמה שעות את מטה לחמם בשל כך. נורא לראות את האדמה הריקה בכניסה (הנעולה) לכפר.

דומא  שני מתחמים במזרח היישוב מותקפים תדיר על ידי מתנחלי מאחז בלב מטעי הזיתים של מזרח הכפר שהוקם לפני כחודשיים. ברור שמטעי הזיתים הללו אבדו לבעליהם, שרכשו אותם בכסף רב, שתלו, טיפלו והתפרנסו מהם דורות רבים. למעלה מחודשיים אנחנו מנסים לגונן על המתחמים, בעיקר על הקטן והמרוחק יותר, של ר’. כדי שהמתנחלים לא יפגעו במכוניתם, משאירים אותה במתחם הגדול (המכונה א”ב)  והמוגן יותר, שגם הוא הוקף לאחרונה בגדרות תיל ובשער נעול.

הגענו, צפרנו ומישהו מהמתחם בא עם מפתח לפתוח לנו. הייתה התרגשות רבה כי מתנחל הסתובב ליד הגדר. אריק אשרמן היה במתחם הקטן והמרוחק יותר ואנחנו החלטנו להגן על הגדול. אחרי זמן קצר הגיעו בטרקטורון עוד שני נערי גבעות פרועי פאות וציציות והחל מרדף. הם מחפשים דרך לפרוץ את הגדר ולחדור ליישוב, ואנחנו רודפות אחריהם מתוך היישוב עם מצלמות הטלפונים. בשלב מסוים הם עצרו, נשכבו על הגדר (עליה המקומיים פרסו שמיכות לאוורור), טלטלו אותה על מנת להרוס עד שנמאס להם והלכו. המתנחל הראשון נשאר והתחיל להקיף את המתחם ולאיים על התושבים.

כמעט בכל יום הם פורצים פנימה, מכים מאיימים וגונבים רכוש. הרב אריק הצטרף אלינו והשאיר את המתחם הקטן עם בעליו בלי הגנה של ישראלים. כשחזר לשם מצא כבר מתנחלים בתוך המתחם והפלסטיני נעל את עצמו בפחד בתוך הבית.

במתחם בו היינו יש הרבה ילדים, חלקם פונו מהמתחם הקטן והמבודד יותר. בשעה שהמתנחלים הקיפו את הגדר וטלטלו אותה ההורים הכניסו את הילדים לתוך הבתים ויכולנו לשמוע מתוכם את בכיים המבוהל. לבסוף המתנחלים הסתלקו והילדים יצאו, אחדים עדיין בוכים ורועדים ללא הפסקה. לאחת מהם, מלאכּ בת השלוש, שהתבוננה בנו בחרדה ובכתה, נקשרנו במיוחד. הבאתי לה מהמכונית (תודה לרעיה שדחפה לי כמה בובות וצעצועים רגע לפני שיצאנו לדרך) כלבלב צעצוע גדול והיא חיבקה אותו חזק-חזק ורק אז הפציע חיוך מבעד לדמעות.

מועראג’את  אין מילים. לראות את היישוב הגדול הזה עם המסגד, בית הספר, המרפאה ובתי התושבים הריקים עם החלונות הפעורים כמו עיניים עיוורות, ולבכות. כל מה שתיארתי עד כאן – זו מטרת הכיבוש: לגרש תושבים שלווים מבתיהם ומאדמתם, להמאיס את החיים עליהם בכוח הזרוע והרשע עד שינטשו מפחד. רשע צרוף! ב-05.07.25 ברחו כ-300 תושבי הכפר אחרי אלימות בלתי פוסקת במשך שנתיים.

ראס אל עין כאן מתנהלות משמרות מגינות של המתנדבים הישראלים מזה כמה שנים. החשש הוא שהצלחת הגירוש במועראג’את תעודד את המתנחלים והם יהיו הבאים בתור. חלק מהתושבים כבר עזבו ואנחנו שם כדי לאפשר לנותרים לשרוד. כל יום, בבוקר ואחר הצהריים, מגיעים נוער הפרעות לבתי הכפר יחד עם העדרים שלהם ומנסים לפרוץ לתוך הבתים. במַדאפָה (בית אירוח מסורתי של הכפר שבו לנים הפעילים) היה רק מתנדב אחד, אבל יש עוד בית של פעילי-מתנדבי חו”ל, ובו מתגורר גם ידידנו בן ציון. הלכנו לבקרו. נראה שהוא מרגיש הרבה יותר טוב פה, בפעילות ובנוף המדברי, מאשר בביתו בפתח תקוה.

ב-14.00 הגיעו שני פעילים להחליף את המתנדב שהיה שם כבר 24 שעות. התרגשתי מאוד לפגוש את דויד שולמן היקר, שאני מעריצה כל כך. מייד הגיעה קריאה לעזרה מאזור ס’: הגיעו שני נערי פרעות עם עדריהם. זינקנו לשם. ובמשך שהותנו הם לא התקרבו לבתים. ישבנו במכונית ושוחחנו. כעבור שעה החליפו אותנו.

פסאיל רק ע’ נשאר בחלק הזה של הכפר, אחרי שהרבש”ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של התנחלות תומר וחבר מרעיו גידרו מסביב הכפר ומסביב כל בית, כך שכל תושבי פסאיל ויסטה (מרכז הכפר), מצאו את עצמם כלואים בתוך בתיהם. ע’ קיבל היום אזהרה מעומרי, רבש”ץ התנחלות תומר, מלווה בקצין של המינהל האזרחי לאמור: אתה מנוע לעבוד בתומר עד שתפנה את הבית שלך. בחירה אכזרית! לבחור בבית בו ע’ גר מזה 20 שנה עם משפחתו או לבחור בפרנסה. שנים הוא ואשתו תחריר מטפחים את הבית. הם שתלו עץ גדול שנותן להם צל, ועכשיו, כדי לאכול הם יאלצו לעזוב? אנחנו מנסים למצוא לע’ אופציה אחרת לעבודה, כדי להציל את המשפחה הזו, שאין לה לאן ללכת.