ושוב, בגלל חגי תשרי והחריג היהודי החלטנו שלא לנסוע לחברון. תקופה לא טובה להסתובב שם לאנשי זכויות אדם.

הפעם נסענו לבקר את עזאם בסוסיא.

במחסום מיתר מגרש החנייה כמעט ריק לחלוטין. מעט מאד משאיות. לדברי מ׳ רק כ-20% מהפועלים הורשו לצאת לעבודה בימים אלו.

לא ראינו נוכחות של צבא על כביש 60, פרט לשני האמרים צבאיים שנסעו לפנינו.

אצל עזאם בסוסיא

עזאם  מספר לנו על החיים בסוסיא. על הפחד בחורף שהאוהל לא יעוף, על חוסר השינה בלילות החורף מהרעש של הרוח והגשם וכל אחד מבני המשפחה מחזיק באחד מעמודי האוהל כדי שהאוהל לא יתמוטט. על השכנים שהתרחקו כי השכן שגר קודם מטרים ספורים גר עכשיו במרחק גדול כי כל אחד בנה את האוהל בחלקה שלו. על החיים בצל הפחד מהריסה לאחר שב-1986 הרסו את בתיהם והעבירו אותם למקומם הנוכחי.

בחודש הבא אמורים להרוס להם את האוהלים. עזאם אומר לי כי אם יהרסו הם לא יזוזו הפעם.

לפי הטאבה העותומנית השטחים האלה הם פלסטינים. הם הגישו למנהל בקשות לאישורי בניה וסורבו. לפני שנתיים הם הגישו תוכנית מתאר ועד היום לא קבלו תשובה. לדבריו, ההתנחלויות סוסיא, בית יתיר, מעון, כרמל, אביגיל, מצפה יאיר, כולם יושבים על שטחים פרטיים של פלסטינים.

הם הגיעו לבית המשפט העליון שהכיר בבעלותם על הקרקע, אבל אישורי הבניה בשטחים הם באחריות משרד הבטחון.

סוף סוף הבנתי ממנו את מהותם של ״אדמות מדינה״ בשטחים שאינם בתחומה של מדינת ישראל. לדבריו, לפי החוק העותומני שטחים שלא ניתן לעבד אותם, כמו השטחים ההרריים, המדינה יכולה לקחת אותם. הגאונות הישראלית מצאה את הפירצה הזו וכך, לפי חוק עותומני, היא מקימה ישובים על ״אדמות מדינה״, למרות שלפי המדידות הן שייכות לפלסטינים.

אין חוק בין לאומי ואין חוק אנושי כשמ-1986 הם זרוקים ללא מים, ללא חשמל וללא קורת גג כשהחשמל והמים להתנחלות עוברים במרחק של 30 מ׳ מהאוהל שלו ולו לא נותנים לשתות. ״זה האנושיות?, זה הציונות? , זה היהדות? אפילו לחיות נכונים מים, קורת גג״ .

ב-10 בנובמבר הם אמורים להתפנות.

ואני שואלת: איפה האנושיות? איפה הציונות? איפה היהדות? האם זו המדינה לה ייחלו הורינו כשנלחמו להקמתה?

ולמרות הכל כשמגיעים לאוהל של עזאם הכל מטופח. החוש שלו ושל אשתו ליופי חי וקיים. מצמיגים  הוא עושה עציצים, חתולה מטופחת מסתובבת באוהל וגם כלוב ציפורים מקשט את האוהל. 

בדרך חזרה עינו החדה של מ׳ הבחינה בזורעים. שנקצרו ברינה.