חווארה, יום ה’ 12.8.2004, בוקר משקיפות: חווארה צפון מיכל ס’ – מצלמת, אסנת א’ – מדווחתחווארה דרום רינה צ’, נאווה א’ – מדווחתאורחת – דורית בשני המחסומים יום קשה. החיילים מתעלמים לחלוטין מקיום חיים אחרים במקום – מלבדם. אנחנו שוות לאוויר והפלסטינים לשום דבר, חיות המובלות ל… כל מבנה המחסומים השתנה וההרגשה, בליווי התייחסות או חוסר ההתייחסות של החיילים, היא שהנה הצלחנו להמציא משהו שאינו חדש – מכלאות אנושיות. כל הסיטואציה והמבנה מזכיר רפתות בהן האיכרים מאיצים את הפרות להכנס לחליבה. כן, גם טון הדיבור, ולפעמים לבושתי גם המילים עצמן.ו… זכינו לביקור של מתנחלות. חילקו קפה ותאנים לחיילים. עמדו ובדקו מה אנחנו עושות והסבירו לחיילים “אל תפחדו מהם. תעשו מה שאתם צריכים עד הסוף”. חווארה דרום הוכנסו דלתות מסתובבות, דבר היוצר בעיה קשה לכל מי שמנסה לעבור עם תיק גדול או דלי עם גבינה/סברס/….שחרור המעוכבים איטי מאוד. מערכת הקשר אינה עובדת וצריך להעביר את התעודות לצד הצפוני של המחסום (החיילים אוספים מספר תעודות לפני שמעבירים צפונה) וגם שם הן מתעכבות זמן רב… התקשרנו למת”ק ותשובתם – מותר להחזיק עד ארבע שעות. משעה 10.30 עד 11.30 צמח מספר המעוכבים ל- 30 ! אף אחד לא השתחרר מאז 9.00. מספר המעוכבים נשאר גדול לאורך כל המשמרת. חווארה צפון הגענו ב 7.00 למחסום איום. לא שבעבר המחסומים היו נעימים, אלא שהמבנה הכמעט גמור מצהיר בכל ברזליו – אנחנו כאן לתמיד, ואנחנו כאן להטריד יותר מבעבר. למה יותר? המבנה המכוסה בגגון פח מגלוון וחסר הקירות מחולק על ידי בטונדות לנתיבים צרים וארוכים המובילים את הבאים לסדרת שערים מסתובבים המשמשים הן כגדר חוצצת בין עמדות החיילים והתור והן לניטור וניתוב האנשים לפי רצון החיילים.הנתיבים צרים ואינם נוחים למעבר, אך השערים המסתובבים אף גרועים מזה. אנשים המובלים על ידי אדם אחר, בעלי תיקים הגדולים מתיקי נשיאה נשיים, בעלי גוף או הנושאים על ידיהם ילדים – מחוייבים להצטופף, להתלות על החודים המסתובבים ולקוות לטוב. הדרג הצבאי (והמדיני) חושב שהמחסומים הכרחיים. אבל גם כשהצבא מתכנן מבנה – בודאי משתמש בקנה מידה. אולי גם מהנדס בניין שותף לתכנון? ואני חרדה לחשוב – אולי אדריכל כושל? מישהו ישב ותכנן את הרוע הזה, ההתאכזרות לשמה, את חוסר ההתחשבות והאנושיות.ואחרי שעמדו בטור הנכון, אחרי שחיכו וראו מרחוק, מבעד לרווחי הגלגלת את תנועת הידיים של החייל/ת מסמנת לבוא. ואחרי שעברו את הגלגלת הגיעו לבדיקה. כולם, כרגיל, מתבקשים בלשון פקודה “תפתח, תפתח, הכל בחוץ” והחיילים לא בדיוק בודקים. ואם יש בידיך כמה שקיות, או מזוודת יד, או חבילה שלא מתחשק לחייל להעביר אותה באותו הרגע – אתה מצווה לצאת ולחזור אחורה ולהבדק בצד הכביש במקום בו עליך לשפוך על הרצפה את חפציך (עד היום נבדקה שם תכולת עגלות היד של הסבלים).ואם יש לך חוצפה להגיע למחסום עם עגלת תינוק – יהיה עליך, כפי שקרה היום, להרים ולהעביר את העגלה מעבר לגדר – ולהחזירה מהצד השני של השער .ולהיום:1. מספר המעוכבים נע או יותר נכון נשאר רוב המשמרת בין 16-20. שני מעוכבים מ-7.30 השתחררו רק בשעה 13.30 . אחד מהם ללא אישורים והשני נהג מונית שלדבריו המשטרה הכחולה לקחה את ניירותיו. הוא לא ניסה לעבור אבל החיילים תפסו אותו מחכה בשורת המוניות. בשעה 11.20 פנינו אל הסמבצית א’ [אלינור] מהמת”ק תשובתה – מותר לעכב עד ארבע שעות. פנינו להומניטרי ואמרו שיטפלו. חזרנו לא’ מהמת”ק (עברו 10 הדקות הגורליות) אמרה שתטפל…. עזבנו ב-12.00 וקיווינו לטוב. הם שוחררו רק בשעה 13.30 (כשהתקשרתי אליהם, עדיין היו בתחומי המחסום, לפי רעשי הרקע, אבל אמרו שכרגע שוחררו). ילד בן 13 וחברו נעצרים ע”י החיילים. ד’ מפקד המחסום אומר לילד לשבת בסככת המעוכבים. אנחנו מדברות עם ע’, נציג המת”ק, והוא משחרר את הקטין. אחרי כמה זמן הילד חוזר. החבר שלו ביקש שיביא לו משהו לאכול. ד’ רואה אותו משוחרר ושואל למה הוא מחוץ למכלאה. הילד מנסה להסביר לו שהקצין ההוא (מראה על ע’) אמר לו שהוא יכול ללכת. ד’ מתרגז, קושר את ידיו באזיקון ומכניס אותו לתא הענישה. המעוכבים מעודדים אותו לברוח ואנחנו כועסות עליהם – הרי הם יודעים שהחיילים לא יהססו לירות עליו. אנחנו מנסות לומר לו שלא ינסה לברוח. רוח ההתבדחות של חבריו ואולי ההרגשה שיהיה גיבור בעיניהם (ובעיקר בעיני עצמו) גורמת לו להשתחרר ולברוח.אחרי כמה זמן הוא חוזר. ד’ כופת את ידיו ורגליו ומוביל אותו לשמש (ליד מיגדל השמירה) ואנחנו בעקבותיו מתפללות רק שלא ירביצו לטיפש. שם הוא חוקר אותו איך ומי עזר לו לברוח (אחד החיילים אמר לו שאנחנו שחררנו את הילד). ואז “עושה לנו טובה כשרואה שהבאנו בקבוק מים, ואומר ש”אפשר לתת לו לשתות”. אמרנו לד’ שלא ביקשנו רשות. נתנו לילד לשתות. לא היתה אפשרות רבה לעזור לו. פחדנו שאם ישוחרר יחזור שוב וחוזר חלילה רק שאנחנו לא נהיה לראות מה קורה לו…….ד’ משתופף בצד החיצוני של הגדר, קופץ בקפיצת הגיבן מנוטרדם (יד אחת על הקרקע ). לקראת סוף הגדר נשכב בפזצט”א לכמה דקות סוקר את איזור המוניות. ואז, פתאום, הסתער קדימה עם נשק שלוף ומכוון אל המוניות (שחנו לפני השלט הירוק שהוא “גבול המוניות”). המוניות בורחות.כעבור שעה ד’ מכה שנית. הפעם הוא מסתתר מאחורי רכב שנכנס לשכם. רץ אחריו ואז פורץ קדימה. המוניות בורחות שוב. התרגולת השתלמה. נהג מונית נתפס. הרכב שלו נתקע והוא לא מצליח לחלץ אותו מהבור אליו נכנס. תחנוניו אינם עוזרים ועליו להכנס לסככת המעוכבים. מה על הרכב? תשובת החיילים – למה לא חשבת על זה קודם? 10.20 – סוף כל סוף חזרו כמה תעודות מהבדיקה. אחד החיילים בדרך לשחרר את המעוכבים. מחזירים אותו אחורה -“לא לשחרר אף אחד” -“למה?” -“ככה הוא אמר” (מי זה “הוא”?) .אבל אחרי כרבע שעה הוא משחרר את בעלי התעודות שנבדקו.אחד החיילים, באופן קבוע, דוחף את ידיו לתיקי העוברים. לא מספיק ששפכו את תכולת תיקיהם על הרצפה, ההשפלה הנוספת של החיטוט, הנגיעה, החדירה האלימה לרשות הפרט הרבה יותר מהנדרש (גם לתיקי גברים אבל גם לרכוש נשים. מי מאיתנו היתה מוכנה שאדם זר ועוין יחטט לה בתחתונים?)ע’ עושה את עבודת החיילים נאמנה. הרבה יותר קל לעשות בשקט את העבודה הזו מלהתעמת עם מפקד המחסום… כל כך טובה עבודתו שפעמים מספר שאר החיילים עוזבים אותו על משמרתו ונעלמים. מי למים מי לטלפון…ד’ בודק כרטיס מגנטי שחייל אחר מביא לו. הוא פורם אותו מצדדיו ואז דוחף אותו לכיס תעודת הזהות. בעל התעודה יגלה את הנזק כשיהיה מאוחר מדי – במחסום הבא בו יגידו לו שהיא מזוייפת…אלה הארועים הבולטים. עם אנקדוטת השפה העברית (“מעניין לי את התחת”), החום המתיש (את כולם), קוצר הרוח הגובר והולך לקראת שעות הצהרים. מחסום.